מיצי בחיל האוויר

הרשומה על הזשזש, ושיחת העלאת זכרונות עם חברה מפה (תודה, טלי) הזכירו לי שיש לי חוב לסגור. הרי כבר סופר על עזית הצנחנית, על קופיקו בצבא (ואח"כ במילואים), אז גם למיצי מגיע מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי, על פעולתה האמיצה בשירות החיל.

מיצי היתה החתולה הגורה של טייסת קדם-מכין. אותה הטייסת שתפעלה את צי מטוסי הפייפר הזקנים, שבהם ניסו לטוס כל פרחי הטייס, ורק כ-50% היו טובים מספיק כדי להמשיך לשלבים הבאים. כל "גף", כך קראו לציבור של כ-50 פרחי טייס, היה מגיע לטייסת לכ-3 שבועות שבהם היו החניכים לומדים קצת תיאוריה על הקרקע ומנסים לממש אותה באוויר, על הפייפרים האיטיים ההם שהיו מחופים בד.

מיצי הקטנה, למרות גילה המאוד צעיר, מילאה תפקיד חשוב – לגרגר ולהתחכך ברגליים של החניכים הלחוצים, להרגיע אותם לפני הטיסות הגורליות, לעודד אחרי הטיסות ולנחם את אלו שנופו במהלך אותם שבועות. וכאמור – היו כאלה לא מעט.

נוהג היה בטייסת – לקראת השלבים האחרונים של שלב המיון ההוא, היו החניכים ששרדו את שלבי הניפוי הקודמים דואגים לייפות ולשפר את הטייסת – זה אומר ניילון פלקטים חדשים, כתיבת הוראות חדשות וברורות, שילוט וכמובן – גינון. ולאחר לא מעט קורסים קודמים, המקום נראה כבר כנווה מדבר מטופח (בהגזמה). פעולות שיפצור אלה היו תחליף הרגעה מסויים למיצי, ודרך לא רעה לבזהז את זמן ההמתנה לטיסות של כל אחד.

הבעיה היתה שאותו גן מטופח די מיצה שם את מגבלות הנדלן שהוקצה לו באדמה המדברית הטרשית, וכל פעולת גינון (כפי שהסביר ביסודיות צ`אפק, שחבל שלא הכרתי אותו בזמן ההוא) הצריכה ויתור על צמחים אחרים. ואת זה לא רצינו.

מעבר לכביש המוביל למגדל הפיקוח, נראה היה שקורס קודם ניסה לטפח שלוחה של הגינה המפוארת, אבל חסרון במים וידע השאיר בשטח כתם חום עגמומי של צמחיה יבשה. אבל זה נתן לנו רעיון – בקורס שלנו היו לא מעט מושבניקים, ולאחד מהם אושר לצאת ולהביא שתילים ומעט ציוד לטיפוח הפרוייקט המשותף. והבחור הגיע עם מטען של המון שתילי עצים וכמה עשרות מטרים של צינורות וטפטפות. רק נותרה הבעיה הקטנה – איך מעבירים מים ממתחם הטייסת לצידו השני של כביש האספלט. סיעור מוחות קצר הוליד שלל רעיונות יצירתיים ומגוחכים לתפארת.

אז עשינו מה שלימים למדתי שנכון לעשות במצבים של תקיעה – יצאנו לסיבוב נוסף של מחשבה בתנועה, תוך בחינה מדוקדקת של האפשרויות בסביבה. ובאמת, גילינו קצת בצד שמתחת לכביש עובר איזה צינור ניקוז שהיה סתום ברובו בבוץ ומשקעים של שנים. זה היה נראה מבטיח, אבל מעט בעייתי, כי לא היה ברור מה עושים עם זה. אבל צוות החשיבה המצומצם שהתנדב למשימה, הגה רעיון מעניין (ושלל רעיונות מופרכים), וכך זה היה – קשרנו למיצי חוט דקיק וארוך מספיק. עודדנו אותה להיכנס לצינור כשמצד שני משדלים ומעודדים אותה בקריאות פסססס... פססססס, שכידוע חתולים מבינים היטב. ובאמת, תוך שניות מועטות, ובעוז רוח מרשים, טסה מיצי הקטנה לאורך אותו צינור כמעט סתום, גוררת אחריה את החוט הדק. עם החוט העברנו חבל עבה קצת יותר שאיתו העברנו בהמשך את הצינור להשקיה.

ההישג המרשים הזה זיכה את מיצי בשלל חיבוקים חמים, ובכבוד רב. ואותנו זיכה בזכות לטעת שם בצד השני חלקה מפוארת. לא הייתי במקום כ-30 שנה, אבל אם תקחו אותי לשם, ואם המקום עוד קיים (אברר בהמשך), אז אני משוכנע שהצינור עדיין מזין את היער שצמח שם, ואת העצ הרביעי מהכביש בשדרת הברושים שניטעו בחלקה ההיא, לתפארת מדינת ישראל.

אז אנא, אל תשכחו את מיצי, בפעם הבאה שאתם מזדמנים לטייבת הנידחת ההיא, כשתתפעמו מהגן המפואר שניטע שם ע"י דורות רבים של חניכים.

מקווה שנהניתם מהסיפור
ובהמשך עוד שפע סיפורים נוסטלגיים, כי עכשיו מלאי הנושאים התמלא 

שבת שלום, חברים