להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר זה לא בדיוק תענוג. לא מה שאני עושה ביומיום. אבל זה לא היה יומיום שם, בסדנת הצילום. היה קריר ומאוד חשוך (ללא ירח, כפי שהיה צפוי), אז לקחנו את הציוד, שכלל בעיקר את המצלמה והחצובה החדשה, ואחרי נסיעה קצרה ברכב העמוס של מייק, חנינו איפשהו בלב החושך, ויצאנו להליכה קצרה. בקושי ראינו איפה הולכים, ואז הבנתי למה מועיל האור האדום של הפנס – הוא לא משאיר בעיניים סינוור, ולא צריך להתרגל שוב לחשיכה אחרי שמאירים איתו.
הגענו למקום שאליו מייק תכנן לנו, והוא די הופתע שלא היו שם עוד צלמים. וטוב שלא היו, כי המקום קטן וצפוף שם בנקודה המיועדת, שעם הפנס ראינו את הקשת הזו ע"ש מביוס (זה עם הרצועה המפותלת) שמולה התמקמנו. עוד הספקתי לצלם את השמים המתחילים להתבהר במזרח, ותפסתי עמדה:
מכיוון שהנקודה כה קטנה, אני תפסתי זווית אחרת, אקרובטית מעט, בתוך איזה חריץ משונה בין הסלעים, נשען על סלע מאחור כשחצובה בזווית משונה. אבל יציבה. מכוונים לאן שמייק מצביע, מבלי להבין בדיוק למה, כי הכל חשוך. ואז צריך לחכות בסבלנות. הרבה סבלנות. אבל התחיל קצת להתבהר, אז יצאתי לצלם את המקום שהחל להסתמן כמבטיח:
מהחריץ ההוא שבין הסלעים גיליתי שיש לי תצפית על הר וויטני – ההר הגבוה בכל הגוש המרכזי של ארה"ב. בדיוק במצוק שלמול העמק שבמזרח, זה שבו היינו. אז צילמתי, את ההר שדרך הקשת, ואת ריצארד ומייק שמדסקסים בענייני צילום:
אבל לקראת הזריחה, החלטתי לשפר עמדות ולצפות לכיוון הר אחר, אמנם גבוה פחות אבל לא פחות מרשים מהעמדה שלנו. ומכיוון שהיה זמן, צילמנו בכל מיני מצבים במהלך הזריחה, כשהשיא הוא הרגע בו הכל עדיין מוצל, אבל קצה ההרים מקבלים את קרני השמש הראשונות. הנה כמה מהסדרה:
בינתיים נהיה שם קצת צפוף, כשעוד צלמים מגיעים ומטילים צל על הקשת שמפריע קצת. טוב, מגיע גם להם. אז בשעה השו של הבוקר, כשהצללים ארוכים והקונטרסט חד, התפנינו לראות את היופי של המקום הזה, עם הקשת במלוא תפארתה, עם הסלעים העגלגלים, עוד קשתות וגם קצת את עצמנו:
הר ויטני במלוא תפארתו
וזה דר' מייק, ששמש הבוקר העניקה לו הילה לבנה
משמיצינו, יצאנו לארוחת בוקר, ואז להמשך התוכנית הצפופה.
אז ההמשך – כמובן בהמשך.
שבוע טוב לכולנו חברים.
וליתר הרשומות מהסדנה (שעם הזמן ימשיכו להצטבר) - כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)