טנסי

בשבוע שלפני הביקור בארץ, היתה לי עוד נסיעת עבודה. התבקשתי להגיע לשלושה ימים למפעם של החברה בטנסי. לא רחוק מנאשוויל הבירה. נסיעות כאלה, כל עוד אינן מוגזמות בתדירותן, תמיד כייפיות. לראות מקום חדש, להכיר אנשים חדשים, להתמודד עם אתגרים שונים. נהדר!

יצאתי מהבית מוקדם למדי. הטיסה יוצאת ב-9:00, זה אומר שכדי להיות מספיק זמן בנמל התעופה, צריך להיות שם כבר בערך ב-7:00, כלומר בוקר מוקדם. הגעתי ובנמל היה אמור לחכות לי מנהל האחזקה, ולקחת אותי למפעל. באותו ערב תוכננה שם מסיבה גדולה של פעילות שלא קשורה בי ישירות. אני רק אורח, שמגיע מעט קודם כדי להכיר את האנשים והמקום. לא בדיוק יום עבודה. האיש הצעיר לא לקח את הטלפון שלי, ולא הכין שלט. לא יודע איך תכנן לזהות אותי. טוב, למדתי משהו על הקצב של המדינה הדרומית הזו – לאט זה בסדר שם, ובסוף מסתדרים. אכן מסתדרים, אחרי ששלחתי טקסט, והוא התקשר אלי.

בנסיעה של השעה למפעל אני זוכה להכיר אותו, ולהכיר קצת את האווירה במקום, את הראש השונה של האנשים (רבים לא יצאו מהמקום למרחק גדול יותר מהעיירה הסמוכה), את הרקע שלו בתפקיד (מועט, אבל אם אמביציה יחסית ניכרת), וקצת על הסביבה והתרבות המקומית.

מגיע למפעל ישר למפגש עם סוכני המכירות. וכולם חגיגיים ובמצברוח מרומם. אחרי מצגת (ומיני סיור פרטי שקיבלתיבמפעל), יוצאים לפיקניק קצר שאורגן בחצר, וזו הזדמנות נהדרת להכיר עוד כמה מהאנשים במפעל, אנשי המכירות העצמאיים ועוד כמה אנשי מפתח. ברקע הוזמנו להנעים את האווירה שני נגני גיטרות, שקצת התקשו להתמודד עם רעש הפטפטת, אבל לאט לאט כבשו את הקהל. הסתבר ששניהם נגנים מוערכים עד מאוד, עם רקורד מוסיקלי עשיר, וצלילי קאנטרי בלוז נהדרים. למוביל הצמד  ששמו Gary Nicholson יש רקורד עשיר של כתיבה, הלחנה ונגינה עם טובי המוסיקאים, והשני, Colin Linden, גם הוא עטור תארים ומנגן נהדר, ואף זכה פעמיים בגראמי. סה"כ להתענגתי על ההופעה הנהדרת, ולמרות הקשיים, הסמסונג הצליח לצלם כמה צילומים לא מאוד רעים:

והנה קטע המחשה מהיו-טיוב של השניים

כשנגמר, הגענו בהסעה מסודרת למלון, ודי קרסתי לשינה, לא לפני שצילמתי את החדר (אני אוהב לעשות את זה), שהיה בעצם סוויטה קטנה של שני חדרים:

היום השני הוקדש לעבודת שיווק ומכירות. הנחה אותו יועץ קבוע לשיווק, ואני רק עזרתי לו להכניס את הפעילות למסגרת המעקב ושיטת העבודה שהנחלתי לצוותים. ובעיקר – להיות צופה כדי לסייע בפעילות בהמשך. את הערב סגרנו בארוחה טובה במסעדה מקומית - בשרים עסיסיים וקצת (מדי) ירקות. בכלל, גיליתי שהצבע הירוק לא ממש שולט שם במטבח המקומי. בטח שלא בגירסאות לא מבושלות. אבל היה טעים:

בסיום כיוונו חזרה למלון. אבל מנהל הכספים שהיה גם הנהג שלנו, החליט שלא כדאי לוותר על חוויה תיירותית קצרה במקום, ולקח אותנו לפנתיאון. כן, גם אני הרמתי גבה, ודי צחקנו ברכב על הרעיון הזה, אבל יש להם שם פנתיאון. מין העתק לגירסה היוונית, שמהווה גם מוזאון. מתישהו החליט מישהו שפנתיאון זה טוב לאמריקאים. לקח כ-30 שנה, והנה יש להם פנתיאון. באמת משונה קצת. אז הסתובבנו שם, צילמנו וצולמנו, וזכינו גם לחוויה תיירותית רשמית בביקור העבודה הזה:

ביומיים הבאים הקדשתי את עצמי לעבודה עם צוות המפעל. היה מעניין, וכנראה שאכתוב על זה בנפרד. היה גם מוצלח (מה שיוליד כנראה לא מעט נסיעות נוספות לשם). בין לבין יצא לי גם להתבונן בנוף שסביב, בדרך למפעל שממוקם באיזור כפרי. הרבה ירוק שם, אין גדרות, יש מרחבים ניכרים בין הבתים, ובנוסף (באופן מוזר) לא ממש מנצלים את הקרקע לגידולים חקלאיים. ראיתי שם אסמי טבק (שמקווה שישנו ייעודם לחומוס, כפי שסיפרתי), אבל לא הרבה יותר. הנה כמה צילומים מהאוטו, בדרך אל ומהמפעל:

ביום השני בצהריים, אחרי שסיימנו את הפעילות וממש לפני היציאה לכיוון נמל התעופה, לקח אותי מנהל המפעל לסיבוב קצר במתחם. הסתבר שהמפעל מאכלס את אחד המבנים שהיה מיועד לקרייה שלמה שסביב תחנת כוח אטומית. הבניה החלה לפני כמה עשורים ונזנחה בגלל תכנות תקציבי לקוי ושינוי יעדים. רק שבינתיים שפכו במקום כשני מיליארד $$ על תוכניות והתחלת בניה. מה שנותר זה שלד של פיל לבן – מבני בטון איכותיים וליבת כור מפלדה שעומדת מחלידה. לא שהיה לי הרבה זמן, אבל זה משהו שאסור להחמיץ, אז בכמה דקות צילמתי צרור צילומים. לא פסגת הביצועים הצילומיים, אבל בכ"ז, הרושם כנראה עובר:

סה"כ נסיעה קצרה, שבעקבותיה יגיעו כנראה עוד כמה. אז בטח אזכה להכיר את הסביבה יותר מקרוה, ואולי לנצל את הנסיעה גם לטיולים בסביבה. נראה. זו עוד חוליה בשרשרת אירועים שהפכו את חודש אוקטובר לעמוס פעילות וחוויות.

שבוע מוצלח לכולנו, חברים