יום שישי, 15 בנובמבר 2013

שרביט האכפתיות


כידוע, בימים אלה מסתובבים בבלוגיה כמה שרביטים. לראשון כבר התגייסתי, ועכשיו זמנו של השרביט השני. הוא נולד אצל יעל, כתגובה לרשומה מקסימה של איילת מטיילת, על המחווה החביבה בתור בקופה של איזו חנות רשת, כלפי זרה שרצתה לקנות חיתולים. השרביט מזמין אותנו לספר סיפור של אכפתיות, שהפגנו כלפי מישהו, או שמישהו היה נחמד ואכפתי כלפינו, ואולי רק בסביבתנו. בקיצור - שרביט חיובי במיוחד.

אבל אני קצת במבוכה ממנו. אני מחזיק מעצמי כאדם איכפתי לסביבתו. מחייך לסביבה, מתייחס לכל האנשים בכבוד, מחמיא ומשתדל להלך בנועם בעולם. אפילו המקצוע שלי הוא מקצוע של אכפתיות, מתוך כוונה לעזור לחברות להצליח בעסקים, ולעובדים לחוש טוב יותר וסיפוק גדול יותר בעבודתם.

רק שקריאת הרשומות שרבים פה העלו בנושא, מאירה את העניין באור שונה. רבים מכם סיפרו סיפורים של תרומה משמעותית לסביבה, כזו שמערבת טרחה משמעותית, השקעת משאבים ותשומת לב גדולה במיוחד. פרוייקטים של התנדבות ועזרה לזולת, מחוות גדולות וכד'. ואילו לי אין כאלה 'מעשים גדולים' להתפאר בהם. נכון, סיפרתי פה כבר פעמיים על מעשים שנחשבים ליותר גדולים בנושא (שתי רשומות שאני מאוד אוהב, אז מוזמנים בשמחה לראשונה, ולשניה). אבל אם אודה על האמת, אלו מעשים קטנים של אכפתיות. תשומת לב, חיוך וטרחה לא באמת גדולה.

אני בטוח (או רוצה להאמין) שבחיי יש הרבה מחוות יומיומיות קטנטנות של אכפתיות, אבל אני מתקשה לזכור אותן. אני רוצה לחשוב שאני לא זוכר אותן כי אני לא מייחס להן חשיבות גדולה מספיק כדי לזכור. הרי חיוכים, מחוות קטנות של תשומת לב, כאלה שמתחילות לבצבץ לי עכשיו בזכרון ומביך אפילו לפרט אותן, לא נחשבות מספיק משמעותיות כדי לזכור, ובוודאי לא כדי לספר עליהן פה. עבורי, כך אני רוצה לחשוב, זה מובן מאליו, אז אין טעם לזכור. אולי מעתה אתחיל להיות מודע להן יותר, אבל כרגע הזכרון די ריק.

לעומת זאת, אני יכול די בוודאות לומר שאני לא חש מהסביבה גילויים משמעותיים של אכפתיות כלפי. נדמה לי שזה קשור לדמות שאני מקרין – חזק ויכול תמיד. אז די מובן מאליו לסביבה שאני לא זקוק למחוות קטנות כאלה. טוב לי שזה מצבי, אבל לפעמים מרגישים צורך להישען, להיתמך. רק שאני כנראה לא מיומן בלשדר את הצורך הזה, אז זה כמעט לא קורה.

אבל לפעמים זה בכ"ז קורה, ואז זה מרגש אותי במיוחד. לפעמים עד כדי סף דמעות. ומקרה כזה היה לי רק לא מזמן, ואפילו ציינתי אותו כאן באחת הרשומות, אבל מגיע לו במה נוספת, כי הוא עדיין מהדהד בליבי חזק.
המקרה היה בטיסת הלילה לניו יורק, בדרך לארץ. יצא שקיבלתי מקום ישיבה מובחר, ליד יציאת החרום. זה אומר שהיה לי המון מקום לרגליים. אבל היתה עם זה בעיה – המושב לא ניתן להטיה לאחור. ומה לעשות, בישיבה זקופה אני לא מצליח לישון. בהתחלה נלחמתי בכיסא כי חשבתי שיש לו תקלה, אבל זה ככה איתו. ניסיתי להישען על החלון, אבל לא מצאתי תנוחה נוחה.

האישה הצעירה שלידי ראתה שאני מתפתל באי נוחות, והציעה שנתחלף. המושב שלה הוטה מעט יותר, ונראה היה שהיא מצליחה לישון. רק לא היה לי נעים לקלקל לה, אז סירבתי בנימוס והמשכתי להתפתל בנסיון למצוא תנוחה שבה אוכל להרדם. בשלב מסויים ניסיתי להחליק מהמושב על הרצפה שלפני (כאמור היה מרווח נאה), אבל זה לא היה נוח ולא בדיוק הצליח לי להשתחל שם. עשיתי את זה די בשקט, אבל היא התעוררה (או פקחה עיניים) וראתה את המראה המגוחך. אז היא נעמדה, ופקדה עלי – "קום ושב פה" והצביעה על המושב שלה. היתי כבר תשוש מספיק אז לא סירבתי. כמובן שהודיתי לה כמה פעמים. ניסיתי לישון, ואולי הצלחתי לתפוס כמה תנומות. אבל בין לבין גם ראיתי שהיא לא ישנה טוב והיה לי כ"כ לא נעים שהצעתי לה לשוב ולהתחלף, אבל היא סירבה, ונפנפה אותי ב-"עזוב, אין בעיה".

המחווה הזו שלה ממש נגעה לליבי. כאמור, אני לא רגיל להיות במצב של נזקק, אז לא רגיל שרואים אותי, ובטח לא שעושים עבורי מעשים כאלה. מקסימה האחות ההיא מניו יורק, שנגעה לליבי במחווה הזו של אכפתיות.

מאחל לכולנו להיות תמיד בצד הנותן של מחוות כאלה, אבל אם תזדקקו – שיהיו לידכם האנשים הטובים כמו אותה אחות, שיראות אתכם ויושיטו יד.

וממש במקרה מצאתי את זה עכשיו בפייסבוק (אולי מפרקי אבות), כמה דקות אחרי פרסום הרשומה, שאני מרגיש שקולע היטב לכוונתי פה:


שבת מהנה ומוצלחת לכולנו, חברים
מלאה נתינה ואהבה



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)