יום שישי, 5 בפברואר 2010

הרשומה שלא אכתוב

בעקבות הרשומה "בור סוד" ניסיתי לחשוב איך אגש לנושא של כתיבת סיפור בדיוני. נזכרתי בחיוך בחוויה חביבה, שחיזקה אצלי את האמונה בכוחו של הדמיון שלי להמציא סיפורים.
זה היה לפני כ-8 שנים, במסגרת השתלמות מקצועית שבה השתתפו מגוון בעלי מקצועות מתחומים שונים. במסגרת אותה השתלמות הציג כל אחד משהו מתחום עיסוקו. אחד המשתתפים היה בעל תואר שני בתיאטרון, במאי ושחקן. הוא אירגן כמה תרגילי דרמה להדגמה של מה שהוא עוסק בו במסגרת חוגים שהוא מעביר. בתרגיל הראשון הוא ביקש מכל אחד לעצום את העיניים ולדמיין שהוא כיסא, ואח"כ ביקש מתנדבים לספר על העניין. כמובן שהתנדבתי, וסיפרתי על הכיסא שאני – והפלגתי בתיאור סצינה ממשפט של איכר במדינה אירופית, מול המלך המאזין לדברו. ואני, הייתי כיסא נאמן שבשירות המזכיר. סיפרתי על הקורות אותי, על המזכירים השונים, על הסצינה הרגעית בפרטי פרטים, על ריפורי המהוה והסריטות על רגלי העץ שלי וכן הלאה. היה כיף גדול להפליג בדמיונות האלה, וכמובן שזכיתי ללא מעט מילים חמות על הביצוע.
אז די ברור לי שדמיון יש לי, אבל זה לא מספיק. שם, בסיטואציה ההיא, היה טריגר נוח להלביש עליו סיפור בדיוני לתפארת. אז אולי זה באמת רעיון – לייצר לעצמי טריגרים שכאלה ולהפליג איתם בדמיונות, מתוך תקווה שיצא מזה משהו ראוי לפרסום כאן? ניסיתי לחשוב על טריגרים שונים.
חשבתי על מפגש מיוחד עם אישיות מיוחדת – ישר קפצו לי לזכרון עשרות מפגשים עם אנשים מיוחדים אותם פגשתי לאורך השנים, מתחננים שאבחר בהם לסיפור.
חשבתי על חוויה מפחידה – ישר רצו לנגד עיני כל האירועים מעברי בהם מצאתי עצמי מפחד, כשכל אחד מהאירועים ממש מפציר בי להקדיש לו את הרשומה.
חשבתי על טיול למדינה אקזוטית – ישר קפצו לי לראש כל הטיולים שלנו בתאילנד ווייטנאם.
כך עברתי בראש עוד כמה טריגרים מעניינים, כשעם כל אחד מהם נוצר ישר בראש תור של אירועים קונקרטיים משלבי חיי השונים, שדוחקים את תשומת ליבי הרחק מהדמיון, הרחק מהמטרה. אז היה לי ברור שהדחף שלי כנראה מכוון בימינו יותר לסיפור חיי, ולא נכון לי כנראה להתחמק ממנו לגמרי. אולי לתת סיפור שמשלב נניח משהו מהעבר עם טוויסט שונה ודמיוני, כזה שלא קרה אבל אולי היה יכול לקרות.
אבל תוך כדי המחשבות בנושא, מצאתי עצמי חופר בנבכי רגשותי, מתבונן ברצף החוויות שהביא אותי לאהוב את מה שאני אוהב, לסלוד מדברים מסויימים, לחשוש מאחרים. להיזכר כך בקטעים מסרט חיי שמתקשרים למי שאני היום, למה שמרומם אותי, למה שמדכא ומעכיר לי את מצב הרוח, למה שמדליק ולמה שמסרס וכן הלאה.
מהר מאד הבנתי (תוך כדי נסיון לא מוצלח להירדם כדי לא לסבול למחרת) שאת הדברים האלה כנראה שלא אכתוב כאן. לפחות לא עכשיו. כי רק מלדמיין את עצמי מפרסם את חוויות העבר האלה, את הרגשות שסערו, את הפחדים שהתעוררו, את המבוכות והבושות, את השיתוקים והכאבים, חשתי עצמי כמי שמטיל עצמו עירום באמצע כיכר סואנת. ככה חשוף, פגיע, מובך. הבנתי שאין כרגע מצב שאעז להעלות חומרים שכאלה, שעבורי הינם כנראה עדיין חומרי נפץ פעילים מדי.
אבל אם אחזור לעניין שהוביל אותי לנושא, אני עדיין חושב איך ומה לעשות בעניין עידוד הדמיון, גם אם ישען על חומרי המציאות. נראה..

סופ"ש נעים לכולם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)