380 עמ`, הוצאת מטר 2007, מאנגלית צילה אלעזר.
הספר מוכר למדי, ואינסור המלצות וסקירות נכתבו עליו. אז באמת שאין לי כוונה להביא שוב את התקציר של הכריכה האחורית. אבל מי שרוצה, מוזמן לעיין באתר סימניה.
את הספר קיבלתי באדיבותה של שושי המקסימה, שדאגה לי שלא יחסר לי חומר קריאה משובח, והעבירה כמה ספרים לבני משפחתי ששהו בארץ. זה הראשון מביניהם, והוא בהחלט היה שווה את הטירחה. אז תודה גדולה, שושי יקרה ♥
על חוויית הקריאה:
הספר הוא ספר על נשים. שתי נשים בעיקר, אבל סביבן היו עוד לא מעט נשים. ובכך מנסה חוסייני לפצות על הרבה אפליה, התאכזרות והתעללות בנשים במולדתו הישנה – אפגניסטאן.
לא קלים חייהן של נשים בארץ הקשה הזו, והן הפכו קשים הרבה יותר עם עליית הטאליבן, המוסלמי הקיצוני לשלטון. פשוט התאכזרו אליהן, התעלמו מהן והתייחסו אליהן כחפצים שכל ייעודן להוליד זכרים. מעבר לזה ממש כלום. וחוסייני לא חוסך מאיתנו ומגיבורות ספרו את כל הסבל והתלאות האפשריים. כל פעם שנדמה שהמציאות מתייצבת, מישהי חוטפת סטירה מצלצלת בדמות אובדן, השפלה או בגידה.
במובן הזה מאוד לא קל לקרוא את הספר הקולח הזה. כמה חבל שהבדיון שבסיפור נשען חזק על המציאות האפגנית העגומה מאד של החיים לאורך הרבה שנים של דיכוי מסוגים שונים.
ועוד:
משום מה יש נטייה מיידית להשוות בין הספר הזה, לספרו הראשון של חוסייני – רודף העפיפונים. יש אמנם דמיון ביניהם, אבל העלילות שונות.
לדעתי, בספר הראשון חוסייני, הסופר המתחיל, מאד משתדל שייצא לו רב מכר. אז הספר כולו טוב, אבל סופו מעצבן למדי, כשחוסייני מתפתה לסגור את כל הקצוות הפתוחים באופן מלאכותי, כזה שגורם לאובדן האמינות.
במובן הזה, הספר הזה בוגר יותר, פחות נכנע לגימיק המתבקש, פחות מובן מאליו. הוא גם מורכב יותר רגשית ומתבונן במציאות העגומה באפגניסטאן בעיניים פחות מצועפות מגעגוע וחמלה. הוא כואב, אבל לא מתבייש ולא מסתיר את זה. לכן הספר הזה קשה הרבה יותר.
וקטנה לסיום:
סוכן המכירות של הונדה, שהיה זה שמכר לנו את הרכב, שמו Zamer, והוא במקור מאפגניסטאן. אחרי הקריאה החלפתי איתו כמה מילים על הספרים, ועל ארץ מולדתו אותה עזב לפני כ-20 שנה. הוא סופר שהוא נוסע לבקר שם מפעם לפעם למרות שעדיין מסוכן בקאבול. מפתיע, כי חשבתי שכבר רגוע שם. הוא גם שלף את הסלולארי שלו והראה לנו כמה תמונות מבית המשפחה שנותר שם, עדיין בבעלות המשפחה. היה די מפתיע לראות ברקע את ההרים המושלגים וגוון כללי ירוק של צימחיה. איכשהו הצבע העולה בדמיוני מהארץ הזו הוא חום – חום מההרים הגבוהים במפה, חום מהיובש של בצורות מתמשכות ואופי מדברי, חום מהיעדרה של צמחיה, שנכרתה לחימון בחורפים הקשים. היה נחמד לראות ירוק בתמונות.
ולסיכום: מומלץ בהחלט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)