כמה ימים לפני תחילת כל שנת לימודים בחטיבת הביניים, נקראנו לביה"ס לקחת בהשאלה רשימה ארוכה של ספרים. הערימה היתה נקשרת והיינו סוחבים אותם (בקושי רב) באוטובוס הביתה.
בכל השנים תמיד התרגשתי מחדש מהמעמד המיוחד, כשהתובנה הבסיסית של היותי תלמיד גרוע למדי (בדרכי השונה) לא מקלקלת לי את הפנטזיה שבסוף השנה כל תכולת הערימה תהייה חלק מהמטען האינטלקטואלי האישי שלי. סירבתי להיכנע להבנה שככל הנראה הידע אמנם יעבור אלי מהספרים, אבל בדרך מוזרה של אי שיתוף פעולה ניכר עם המערכת.
כך היה כמובן גם בשנה הראשונה של כיתה ז`, כשהמורה למלאכה מר ארקיס, שלגביו הסתובבו שמועות שהוא חובב תלמידים במובן שונה מהמקובל, מנצח על התהליך. מהערימה שקיבלנו בלט ספר גדול למדי ודי דק, בכריכה רכה בגווני בז` ששמו "ספר האגדה". מכל הספרים, דווקא מזה לא התרגשתי. ישר זיהיתי בו את המזימה הנרחבת של שרי החינוך של המפד"ל לדורותיהם, לדחוף בי יהדות אמונית בדרכי נועם, במטרה להפוך אותי לירא שמיים מעט יותר.
לא עזר לי במיוחד, ובשיעורי תושב"ע ואלה הנילווים ישבתי בכיתה. מסרב אמנם לבצע מטלות כיתה ובית (כמו ביתר המקצועות) אבל בהחלט עסוק בלהקשיב כדי לחפות על אי העשייה שלי. ולכן זכור לי לא מעט ממה שלמדנו מאותו הספר. ודווקא הספר התגלה כחביב למדי, וחבל שלא הקדישו לו יותר זמן.
אחד השיעורים הוקדש לסיפור הוותיק על הרבי יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו. כפי שזכור לי התלמיד הראשון (בסיעתה דגוגל) היה רבי אליעזר בן הורקנוס, שאותו המשיל רבו לבור סוד – כבור מים מסוייד היטב שאינו מאבד מאומה. התלמיד החמישי (כי את השאר שכחתי בינתיים עד לעיון בגוגל) התקנא במשל המחמיא של הרב לעמיתו התלמיד וביטא אז איזה קול מחאה של קינאה, ואז המשיל אותו הרבי למעין מתגבר – כלומר פורץ דרך, מקורי, ומוסיף משלו על מה שלמד.
ברור שלא הייתי צריך את דבריו המפורשים של הרב, או ההסברים של המורה, כדי להבין מי מביניהם נחשב יותר.
והנה, הגיע היום גם אצלי להביע משהו ממה שיש בי, ואני מוצא עצמי הרבה יותר דומה לאותו רבי אליעזר, שגם אני אינני מאבד הרבה ועברי מתועד יפה יפה בזיכרון. כל פעם שאני מתיישב לכתוב, אני מזפזפ לאחור בסרט חיי, סוקר אירועים, מוצא תבניות, בוחן מופעים של תגיות שונות. ומבליל הזכרונות העשיר אני דולה לי להנאתי חומרים מהם אני מרכיב רשומה, ונהנה מהתוצרת.
אבל לא פעם מתגנבת נימה עדינה של קינאת סופרים (יחד עם התקווה שתרבה חכמה). אני קורא בהנאה כמה מחברי פה בבלוגיה, שמפליאים להמציא מדימיונם סיפורים נפלאים, משבצים בהם בדיות חביבות, מתבלים בהומור יצירתי, ומענגים אותי מאד. הם מזכירים לי את כל אותם סופרים מוערכים שעל יצירתם אני מתענג, שגם הם מפליאים לדמיין אירועים בפרטי פרטים, להוליד דמויות בדיוניות ולצקת אישיות מרתקת לקיומם הספרותי. ורק אני דולה מעברי, ועדיין לא המצאתי כלום באמת.
ואולי, בעקבות המחשבות, אנסה פעם את כוחי באותה חוויה מיוחדת של כתיבת בדייה שלמה, שלא נשענת בשום מובן על העבר האישי שלי או של סובבי, המתועד היטב בחלל שבין אזני. מקווה שרגשי הנחיתות המובנים לנוכח שלל הכשרונות שכאן, לא ירפה את ידי על המקלדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)