אתמול כשחזרתי מהעבודה, היה לי ברור שאני הולך לבלות את השבת במיטה עם שפעת. די מפחיד לצפות לכזו שבת לבד לגמרי כאן בניכר.
אז לקחתי צרור גלולות והלכתי לישון צהריים. בערב.
כמה שעות אח"כ קמתי, עדיין עם כאב הראש, אבל בשליטה. ככה נמרח הערב, ושוב עם כמה גלולות ולמיטה.
פקחתי עיניים בבוקר, בוחן אם יש ראש ואם הוא כואב וגיליתי שלא ממש. כלומר מין עמימות כזו מוכרת אבל עם ניצנים לאופטימיות זהירה.
ארוחת בוקר קצרה, ועננות הבוקר התבהרה. אחרי שיחת טלפון חביבה מחבר שבארץ יצאתי לסיבוב באזור. מצאתי עצמי שוב ב-Barnes&Noble המקומי, שוב מסתובב בין המדפים ומחפש אקשן.
מצאתי את הספר של דאגלס אדמס, שיש לו הרבה מעריצים בסביבה, בכריכה מהודרת שכוללת לקט מכובד ממכלול כתביו (לפחות מה שאני מכיר). אז שלפתי את המצלמה כדי שיהיה לי עם מה להוציא לכם את העיניים, כי בארץ אין סיכוי למצוא את זה בכ-60 ₪.
לקחתי לי כוס קפה הפוך מהסטארבקס הצמוד והתיישבתי לעיין. הפתיחה חביבה למדי, ואפילו נרשם צחקוק מהנה. אולי אתפתה לעיין בו יותר בפעם אחרת, ואולי אפילו יפתח לי צוהר למד"ב ויתקן את הרושם הנוראי שלי ממנו ומסוכנות הבילוש של דיראק ג`נטלי, שדווקא לא כלול בספר הזה.
אח"כ ניגשתי להציץ באגף המפות וספרי הטיולים. מצאתי אוסף ספרים שלם על עיירות האיזור, על הפארקים המקומיים הגדולים, על האטרקציות שבסביבה וכו`.
ככה, בעודי מעיין במדף, נעמדה לידי אישה מבוגרת, שכמובן התנצלה כמנהג המקום, על שהיא נמצאת באותו מטר רבוע שבו אני נמצא, וכך התחלנו לשוחח.
מי שמכיר אותי יודע שאינני סוציומט מושבע. מאידך, אינני מהממהרים להתחבר לאנשים וליצור קשרים חברתיים חדשים בקלילות, ולכן די מפתיע שהשיחה עם אותה גברת התארכה ועברה למישורים אחרים לגמרי מאותם ספרי תיירות שמולם עמדנו. אולי זה מצבי האישי הבודד מעט, אולי המבטא המוזר ומעורר הסקרנות שלי ואולי סתם פנאי ומצברוח פתוח יותר, אבל מהר מאד נודע לי שהגברת מצפה לביקור של האח שלה מטרינידד (במקור, מוצא המשפחה מהודו, אבל היא גדלה בטרינידד עם משפחתה שנשארה שם), שלקראת בואו היא מתכננת טיול, נודע לי שהיא חיה לבד באזור, כשביתה היחידה, בת ה-24 חיה לא רחוק באזור LA, שהיא מחפשת לעבור לגור באזור סאן-דייגו ולעבוד במקצוע בו היא מתמחה – עיסוי רפואי.
עוד כמה דקות עברו, ונודע לי שהיה לה בן שנהרג לפני 3 שנים בהיותו בן 24. הוא נורה, אבל לא הבנתי באילו נסיבות. לדבריה העניין גם לא נחקר לאשורו. ניצנוצי דמעות הופיעו בעיניה, אבל לדבריה היא ממשיכה בחייה, והיא בטוחה שהוא באיזה "מקום שליו אחר", ומוצאת נחמה באמונה זו.
אחרי שנפרדתי ממנה, תהיתי שוב אילו היכרויות מוזרות צופן לי העתיד במקום הזה. איך זה שבארץ סיפורים כאלה הגיעו אלי דרך העיתון, אם בכלל, ואיכשהו כאן, 3 חודשים וכבר יש לי מין אוסף סיפורים אנושיים כאלה.
אספתי עוד את The RELUCTANT FUNDAMENTALIST שזכרתי שהומלץ (לא זוכר מי ומתי), שילמתי סכום זעום, יצאתי ונכנסתי למסעדה איטלקית מקומית. הזמנתי סנדביץ` שהיה משהו-משהו, וסלט לא משהו, צפיתי בהנאה בכדורגל מהיורו, ועכשיו חזרתי לספר לכם את כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)