ובאנגלית – Fear and Trembling / Ameli Nothomb
133 עמ`
על המחברת
אמילי נות`ומב, סופרת ידועה ומוערכת שכמה מספריה תורגמו לעברית, נולדה ביפן בשנת 1968 (בערך, חשבון פשוט שלי ע"ס העובדות בספר), למשפחה ממוצר בלגי. את ילדותה המוקדמת בילתה ביפן והתאהבה בארץ השמש העולה. אח"כ נדדה עם משפחתה בעוד מקומות, לא קראתי בדיוק איפה ואיך וזה גם פחות חשוב כרגע, אבל פינה חמה מאד נשארה בה לארץ זו. היא דוברת יפנית באופן שוטף וקוראת את כתב הסימנים.
זה הרקע לבחירתה לשוב ליפן בתחילת חייה הבוגרים, בגיל 22, ולנסות להשתלב בחיים היפניים כבת המקום. ועל כך בדיוק הסיפור, הראשון שכתבה.
על הספר
הספר מסופר כסיפור אישי של אמילי עצמה, וחוויותיה. נפתח ביומה הראשון בעבודה של אמילי בחברה למסחר בינלאומי כעובדת זוטרה לחלוטין ובתפקיד שמהותו לא ברורה גם לה. במהלך כל השנה הראשונה והיחידה במקום מתוארים האירועים הקשים שהיא עוברת, כסדרת התעללויות מצד הממונים עליה אותם היא חווה. התהליך הדרגתי שעובר עליה, מצעירה תמימה ואוהבת יפן דרך ההתפכחות מהאשליות ואבחנה בכל הליקויים והפגמים בחברה היפנית שבאים לידי ביטוי ברור וכואב במה שעובר עליה.
הלם התרבות מתואר היטב – לא מספיק לדעת את השפה. הקודים ההתנהגותיים, המפתחות הרגשיים לשמחה, עצב, תסכול, נימוס, חדווה וחמלה שונים לחלוטין מכל מה שהיא תופסת. היא מנסה להיות חביבה וחוטפת על הראש. היא מנסה ליזום דברים לטובת החברה בה היא עובדת ונבעטת בגסות. היא מנסה לחמול על עמיתים ברגעיהם הקשים ונענית בתגובות שעל סף האלימות.
איכשהו, באמצעות סתגלנות של צעירים, איפוק מרשים ולא מעט הומור, היא שורדת את השנה הראשונה והיחידה במקום, כשאני מתקשה להבין איך היא לא בועטת בכל הסובבים אותה הדורשים בדיוק את זה. כנראה שהרצון לשחק עפ"י הכללים היה חזק בכ"ז.
במחשבה שנייה – הספר כולו הוא מין בעיטה חזקה באחוריהם של היפנים כולם, ואנשי יומימוטו בפרט, אם יצליחו להבין ולחוס את עצמת הבעיטה ממקומם האתנוצנטרי המוגבל.
על הקריאה
הספר כתוב טוב, הוא מצליח לתאר היטב את העולם היפני המוזר שאותו הכרתי במעומעם בעיקר מספרה של שפרה הורן – חוויה יפנית, רק מקרוב ואישי הרבה יותר.
היה לי קשה לפעמים להאמין לה ביכולת לצחוק על האירועים בזמן אמת. ייתכן שבזמן אמת היא צחקה הרבה פחות, ותיקנה לעצמה את הזיכרון והחוויות בדיעבד כחלק מההתמודדות עם עגמת הנפש.
טוב שלא ניסיתי לקרוא את הספר קודם, לפני נסיעתי לארה"ב. כשניתחתי מראש, עוד בארץ, את הקשיים שאני צופה לחוות, היה ברור לי שהקשיים היותר קשים הם בגישור על פני פערים תרבותיים. מה שבארץ נחשב לנימוס מתחייב עשוי להתפרש כריחוק/חולשה/גסות, הומור יכול להתפרש כזלזול וכיו"ב. בספר הזה הבעיה מודגשת ומועצמת בהקצנה.
ועל הקריאה באנגלית
לא ארחיב יותר מדי. יש הרבה מה לומר ולחשוב בנושא, אבל זו הייתה טעות. עד שרכשתי והתחלתי לקרוא היה נדמה לי שהספר נכתב במקור באנגלית, ושמה של הסופרת אמילי. גם נות`ומב נשמע לי בריטי. בפועל קראתי תרגום ושברתי עליו את השיניים והציפורניים בהקלדה, חיפוש ורישום אינספור המילים שלא הכרתי. סה"כ 228 מילים חדשות, שאת חלקם חיפשתי במילון פעמיים כי לא זכרתי את המופע הקודם שלהן, לעיתים בהטיה שונה קצת. זה ממש הקשה על זרימת הקריאה, כשלעיתים היו עמודים שבהם נאלצתי להשתמש במילון עד 7 פעמים.
ציטוט מאפיין (תרגום חפשי שלי מעמ` 66):
"
יש להעריץ את האישה היפנית על זה שאינה מתאבדת. החברה כוללה זוממת כנגדה מינקות, מוחה נשטף ביסודיות ובהתמדה עד שנקבעות בו האמיתות הברורות:
אם הגעת לגים 25 וטרם התחתנת, יש לך סיבה טובה להתבייש; אם את צוחקת את נראית לא מכובדת; אם פנייך מסגירים את רגשותייך, את נראית גסת רוח; אם את מזכירה ולו ברמז את קיומה של איזושהי שערה בגוף, את דוחה; אם בן מנשק אותך על הלחי בפומבי, את זונה; אם את נהנית מאכילה, את חזירה; אם את נהנית משינה, את לא טובה יותר מפרה; וכן הלאה.
האמירות הללו היו יכולות להיחשב כאנקדוטות בלבד, אלמלא היו נלקחות ללב כ"כ ברצינות.
"
לסיכום, ספר מומלץ.
מהכריכה האחורית, בכמה וריאציות תרגומיות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)