ישנה בדיחה עתיקה המספרת על חנות כלבו בבריה"מ (לשעבר) שהחליטה לשפר את מכירותיה ע"י מתן יחס ראוי מנומס ללקוחות.
קונה אחד עמד ונדנד ממושכות, והמוכר האומלל נאלץ לסבול, תוך יישום המדיניות החדשה. בשלב מסוים, לא יכול היה לסבול יותר והכריז כלפי הלקוח: "אתה יכול להישאר כאן, אני הולך לעזאזל".
ולמה אני מעלה מהאוב את הבדיחה החבוטה הזו?
אז סיימתי את "על קברים וגיבורים" של סבטו. ההמלצות החמות תיארו אותו כיצירת מופת. אחת הגדולות שנכתבו במאה ה-20, ועוד שלל סופרלטיבים.
ואני, בעוונותיי לא הצלחתי להתלהב. לא הבנתי מה פירושם של דילוגי הזמן בין ההווה לעבר העקוב מדם של ארגנטינה. לא תמיד הבנתי את דבריו של מי אני קורא. לא הבנתי מה רוצים ממני.
קצב הקריאה האומלל לא איפשר לי ליצור רצף סיפורי הגיוני. כושר הריכוז שלי אותגר לכל אורך הספר.
נאלצתי לעצור ולנוח אחרי כל עמוד. בקושי צלחתי את הספר, חורק שיניים ומתקדם לאט, מתוסכל מחוסר יכולתי להבין באמת ולראות את גדולתו.
בקיצור, שיישאר הספר במקומו, בחזקת יצירת מופת. אני לוקח לי איזה ספר קצת יותר קריא והולך איתו בהנאה לעזאזל.
קונה אחד עמד ונדנד ממושכות, והמוכר האומלל נאלץ לסבול, תוך יישום המדיניות החדשה. בשלב מסוים, לא יכול היה לסבול יותר והכריז כלפי הלקוח: "אתה יכול להישאר כאן, אני הולך לעזאזל".
ולמה אני מעלה מהאוב את הבדיחה החבוטה הזו?
אז סיימתי את "על קברים וגיבורים" של סבטו. ההמלצות החמות תיארו אותו כיצירת מופת. אחת הגדולות שנכתבו במאה ה-20, ועוד שלל סופרלטיבים.
ואני, בעוונותיי לא הצלחתי להתלהב. לא הבנתי מה פירושם של דילוגי הזמן בין ההווה לעבר העקוב מדם של ארגנטינה. לא תמיד הבנתי את דבריו של מי אני קורא. לא הבנתי מה רוצים ממני.
קצב הקריאה האומלל לא איפשר לי ליצור רצף סיפורי הגיוני. כושר הריכוז שלי אותגר לכל אורך הספר.
נאלצתי לעצור ולנוח אחרי כל עמוד. בקושי צלחתי את הספר, חורק שיניים ומתקדם לאט, מתוסכל מחוסר יכולתי להבין באמת ולראות את גדולתו.
בקיצור, שיישאר הספר במקומו, בחזקת יצירת מופת. אני לוקח לי איזה ספר קצת יותר קריא והולך איתו בהנאה לעזאזל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)