אספר קצת על מה עשה לי הספר.
קודם כל, סוג של הפתעה צפויה.
הספר עומד אצלי על המדף כבר כמה שנים, כהבטחה שמחכה לי למימוש. למיטב זכרוני, הספר לא היה מעולם רב מכר במחוזותינו, אבל הוא נקרא בקצב קבוע ומתמיד. ותמיד מלווה בחוות דעת חיוביות ביותר. וזה לא מקרה שכמה מאיתנו קראו אותו לאחרונה, ואולי בלי קשר (לפחות אני).
עיון בכריכה האחורית לא ממש מעורר סקרנות. מה כבר ניתן לספר על מסע הלוויה שיוצא מיישוב קטנטן בן 8 משפחות של פועלי רכבת קשי יום, אי שם בערבות השוממות והמשמימות של קזחסטאן? נשמע משמים, לא?
אז לא. עולם שלם של רגשות, חוויות, פחדים, כעסים, אהבות ואושר, נמצא גם בליבותיהם של אנשים שבמבט ראשון לא היינו טורחים לברר איתם מה על ליבם. (כן, כנראה שגם אני חוטא קצת בסנוביזם).
ההתנגשות בין הישן, המסורתי, המבוגר, עם הצעיר מוצגת בספר באופן נהדר. לאו דווקא מחמיא לחדש והחדשני, המתבטא באישיותו שן סביטז´אן, הבן של קזנגפ המת.
הספר נוגע ומעורר הזדהות חזקה עם אותן הרגשות שחווים בני היישוב, ובראשם ידיגיי, שמפיו מסופר כל הסיפור. אוהבים עם אהבתו, חומלים איתו ביחד, כועסים ומתמרמרים איתו על עוולות השלטון האיומות המחוללות טרגדיות ללא שמץ היסוס.
אייטמטוב מפליא לבנות סיפור ענק ממעט החומרים שמצויים בערבה השוממה. כאן גדולתו של הספר בעיניי.
ובעניין החללי, כפי שציינתם למעלה, לא היה נגרע מאומה מהספר אם העורך היה משאיר את הנושא כולו בחוץ. לדעתי סתמי. לא מזיק אבל ממש לא מועיל ותורם.
קודם כל, סוג של הפתעה צפויה.
הספר עומד אצלי על המדף כבר כמה שנים, כהבטחה שמחכה לי למימוש. למיטב זכרוני, הספר לא היה מעולם רב מכר במחוזותינו, אבל הוא נקרא בקצב קבוע ומתמיד. ותמיד מלווה בחוות דעת חיוביות ביותר. וזה לא מקרה שכמה מאיתנו קראו אותו לאחרונה, ואולי בלי קשר (לפחות אני).
עיון בכריכה האחורית לא ממש מעורר סקרנות. מה כבר ניתן לספר על מסע הלוויה שיוצא מיישוב קטנטן בן 8 משפחות של פועלי רכבת קשי יום, אי שם בערבות השוממות והמשמימות של קזחסטאן? נשמע משמים, לא?
אז לא. עולם שלם של רגשות, חוויות, פחדים, כעסים, אהבות ואושר, נמצא גם בליבותיהם של אנשים שבמבט ראשון לא היינו טורחים לברר איתם מה על ליבם. (כן, כנראה שגם אני חוטא קצת בסנוביזם).
ההתנגשות בין הישן, המסורתי, המבוגר, עם הצעיר מוצגת בספר באופן נהדר. לאו דווקא מחמיא לחדש והחדשני, המתבטא באישיותו שן סביטז´אן, הבן של קזנגפ המת.
הספר נוגע ומעורר הזדהות חזקה עם אותן הרגשות שחווים בני היישוב, ובראשם ידיגיי, שמפיו מסופר כל הסיפור. אוהבים עם אהבתו, חומלים איתו ביחד, כועסים ומתמרמרים איתו על עוולות השלטון האיומות המחוללות טרגדיות ללא שמץ היסוס.
אייטמטוב מפליא לבנות סיפור ענק ממעט החומרים שמצויים בערבה השוממה. כאן גדולתו של הספר בעיניי.
ובעניין החללי, כפי שציינתם למעלה, לא היה נגרע מאומה מהספר אם העורך היה משאיר את הנושא כולו בחוץ. לדעתי סתמי. לא מזיק אבל ממש לא מועיל ותורם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)