עדכון מהיום (210608)

רציתי לכתוב לכם איזה יום מקסים היה לי היום, כמה סיפוק ותחושת הישג, אבל יוצא לי קצת אחרת בינתיים.

העניין התחיל עוד בבוקר, או אפילו אתמול בלילה. ב-0100 בלילה בעצם, שאז הצלחתי להירדם סוף-סוף. הייתי עסוק בלכתוב לכם, ואח"כ בלקרוא את ההתחלה של "מחברת המילים הקשות" שהצליח לגנוב לי שעות שינה יקרות. לכן בבוקר התעוררתי בקושי בדקה ה-90, מזדרז לבלוע מנת קורנפלקס וקפה ולנסוע לעבודה. לא הספקתי להיכנס לתפוז לבדיקת סטאטוס ההודעות שהעליתי.

היום עבר מהר, כולל לחץ מקומי וזמני בדיוק בצהריים, מה שגרם לי לפספס את הארוחה. כך שבסוף היום נשארו שתי אפשרויות: להיכנס למזללה או מסעדה מקומית, או להכין משהו בבית. מכיוון שנמאס לי לאכול לבד במסעדות, ומזללות מזנון מהיר מזמן לא גורמות לי הנאה, אם אי פעם, נכנסתי לסופר המקומי רעב.

מכירים את תהליך הקניה כשרעבים? כל דבר נראה טעים, בדיוק מה שמתחשק. מדמיינים את ההכנה של הדבר הזה, את ההנאה מהדבר ההוא, כמה שהירק המוזר למראה והלא מוכר יכול להיות טעים ובדיוק מתחשק לנסות תבשיל קסווה (אין לי מושג מה בדיוק עושים עם זה, אבל בדיוק נזכרתי בספר שתיאר תבשיל מקומי איפשהו באפריקה, והזיכרון היה הממש טעים).

בסוף יצאתי עם פלח אדום של בשר (למחר) פיסת סלמון אדמדמה (לעכשיו), כמה ירקות יקרים אש ואקזוטיים (עגבניה ואבוקדו, מכירים?) ועוד כמה קשקושים לא חיוניים.

עם המטען הזה נכנסתי בסערה הביתה, התפשטתי, לפחות עד שהמזגן יתחיל להשפיע, סידרתי את הקניות והסתערתי בזריזות על הכנת סלט אימתני של חסה, גזר, עגבניות, פטריות, גבינה מגוררת, זרעי דלעת מקולפים (גרעינים לבנים ששבט מקסיקנים קילף בשבילי וארז בשקיק), ומלמעלה רוטב חמצמץ.

כשהיה מוכן, חתכתי לשניים את גוש הסלמון שהיה גדול מדי וישר למחבט עם כמה טיפות שמן זית.

כשהיה כבר על הצלחת הזלפתי מן רוטב סלסה מקומי וחריף, פתחתי בירה, צילמתי בשבילכם, והתענגתי.

היה שווה את הטרחה ואת הויתור על המזון המהיר.

ועל חוויות מהעבודה אספר בהזדמנות קרובה אחרת, רק שנראה שאצטרך להתחיל מההתחלה, כי אני לא חושב ששיתפתי אתכם ממש בכל הנוגע לטיב עבודתי כאן.