קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי

זהו, סופסוף גמרתי את הספר הזה. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. גמעתי אותו בקצב גבוה.

ועכשיו, אני מנסה להבין איך לכתוב עליו בצורה שתבהיר את המצב המוזר שבו אני חלוק עם עצמי ביחס אליו באופן די קיצוני.

נתחיל עם מה שטוב – נהניתי מהקריאה.

המורקמי הזה יודע לכתוב. הוא מתאר יפה אנשים. מצבים בין-אישיים, סביבה אורבאנית וכל דבר שהוא מנסה. הכתיבה מרתקת, סוחפת ומצליחה להחזיק את הקורא דרוך וסקרן לדעת מה יקרה הלאה.

לא סתם הצלחתי לבלוע אותו בקצב גבוה בהרבה מהממוצע הרב שנתי שלי. קראתי בשקיקה, לא פעם על חשבון שעות השינה.

ומה שפחות טוב – לא סבלתי את הסיפור.

בצד החובה יש לא מעט עניינים שבגללם חיכיתי כבר שזה ייגמר (כאמור תוך קריאה להוטה):

1-     על הסרגל של הריאליה/פנטאזיה, שבקצהו האחד ספרי העיון ובקצה השני ספרי הפנטאזיה המוצהרים, יש עולם שלם של יצירות ביניים. יש את הרומנים ההיסטוריים שנשענים על עובדות ידועות ומשלימים פרטים כיד הדמיון הטובה; יש ספרי בדיון ריאליים, כאלה שיכלו להתרחש בבניין מימול, רק שבמקרה לגמרי קרו במוחו של היוצר; יש את סוג הספרים הנקרא "ריאליזם פנטסטי", בו רוב הדברים נראים הגיוניים למדי למעט אלמנטים כאלה ואחרים שהסבירות לקיומם קטנה עד לא קיימת, אך אינם מהווים את העיקר בספר. מבחינתי, מורקמי הלך עם זה צעד נוסף רחוק מידי, כשהפך את רובו להזוי לחלוטין. כמות התוכן הפנטסטי בספר, חוסר ההיגיון הכללי של המאורעות, ההיכרויות התמוהות וטיבן של הדמויות הוא לא סביר באופן קיצוני. גם התחברות של מעגלי עלילה נפרדים בצורה נאה וכאילו הגיונית עצבנה אותי.

2-     דמות הגיבור מזמינה אמפטיה. המסכן האבד את אשתו לכוחות הרשע, כשהוא חסר אונים מעוררת בקורא סוג של חמלה והזדהות. הוא גם נראה לנו סה"כ די נורמאלי. אפילו שדרך התמודדותו עם האירוע הטראומטי הינה להיכנס לבאר עמוקה וחשוכה ולהתבודד שם. בקיצור, הפאסיביות שלו ממש מעצבנת.

3-     הספר גדול באופן מוגזם. צריך סיבות מיוחדות להאריך ספר ל-572 עמודים, ולמורקמי לא היו את הסיבות האלה. עשרות דמויות נכנסות לסיפור, לעיתים למופע קצרצר, לעיתים למופע ארוך והזוי. רק כתזכורת: נגן הגיטרה שמוכה נמרצות, האחיות קאנו המוזרות, הנערה השכנה והחביבה מאי (הדמות הכי נורמאלית שיושבת בהחלמה מדומה בבית לאחר תאונה בה גרמה לחבר שלה למות על האופנוע כשכיסתה את עיניו), האם ובנה קינמון ומוסקט, אדון הונדה החירש ומתנתו התמוהה, המתקשרת התמוהה וחסרת השם, הילדון שמתבונן מהחלון ורואה התרחשות מוזרה בחוץ, לוטטנט ממיה וסיפורי המלחמה במנצ`וריה, וכמובן האישה הנעלמת קומיקו, ואחיה האיום וטאיה _ החתול בעל אותו השם. בטח פיספסתי מישהו אבל לא ממש חשוב. הבנתם את הקטע.
עומס עצום, פיזור מוגזם של עלילות משנה, והכל כאמור באי-היגיון. אפילו הסיפורים על מלחמת מנצ`וריה, שלכאורה יכולים לתרום ידע ותובנות היסטוריים, איבדו מכוכם עקב הספק הכללי באינו אמת סבירה כלשהי בספר.

4-     הסוף המאולץ, שנתפר בגסות לפי סגנון אמריקאי לפיו אסור להשאיר קצוות פרומים. דווקא את זה הוא לקח?

בקיצור, טוב שנגמר. ומבחינתי גם נגמר לי ממורקמי. כנראה שלא אתקרב אליו יותר.