היום לפני 100 שנה (בערך, כי אין תיעוד מדוייק), ב- 7/7/1910, נולד שלמה (סלו) קֵש. שלמה היה השני מבין ששת האחים (שני אחים ושלוש אחיות). הוא גדל בסביבה כפרית, כך שלא היה חסר להם מזון. וזה בכלל לא היה מובן מאליו באותם הימים, כי אחרים בהחלט סבלו רעב לא פעם.
לבי"ס
הפסיק ללכת בשנה השניה. פשוט כי לא היו לו נעליים, ואי אפשר להגיע בשלג
לבי"ס יחף, ובאוקראינה, כפי שידוע, יש שלג בחורף גם בדרך שילדים הולכים בה
לבי"ס. אל דאגה, אמנם חלפו אי-אלו שנים, אבל לקרוא הוא למד. בהרבה מאמץ,
נחישות ורצון שהיו אופייניים לו כ"כ.
הוא
היה קטן פיסית, לכן לא פעם סבל מהצקות של ילדים ונערים בוגרים ממנו. אז
כפיצוי, הוא פיתח שתי יכולות חשובות להישרדות – יכולת צליפה טובה ביידוי
אבנים, ויכולת משלימה חשובה לא פחות של ריצה מהירה להסתלק.
האבא שלו, שחזר שבור ורצוץ ממלחמת העולם הראשונה לא החזיק מעמד ונפטר כשאשתו בהריון עם האח הצעיר שעתיד היה להיוולד יתום.
על
מה שעבר עליו בין המלחמות ידוע לי מעט יחסית, אבל בתקופה הזו הכיר את
השחקנית והזמרת לוטי בקר, שהפכה לאישתו. כשפרצה המלחמה, החלו לנדוד ברחבי
החלק ההוא של אירופה, מנסים למלט עצמם מרעב, מחלות, טפילים והרג מזדמן של
כל מי שרצה במותם. וזה לא היה מובן מאליו, כי עפ"י העדויות, זה הצליח פחות
לאימו, שתי אחיותיו, ושניים מאחיו, שאחד מהם היה הצעיר. הם הובלו לחלקת יער
ונורו למוות.
בעיצומם
של האירועים הלא קלים האלה, נולדה בכורתם של הזוג הצעיר. אין טעם לתאר את
השמחה, כי אני בספק אם שמחה זה מה שחשו אז הזוג. אבל בתושייה רבה,
באלתורים, בחוש הישרדות מפותח והרבה אומץ, הוא הצליח לשרוד את המלחמה
הנוראה, ולמלט את כל משפחתו, כולל את חמותו.
אחרי
המלחמה, כשנכנסו הקומוניסטים לשלוט, מונה לראש צוות במתפרה גדולה, והיה
אחראי על כ-50 תופרים. כשמתוך אמונה בקומוניזם, אמר בטעות כמה מילים
מיותרות בכנס עובדים, מילים שבעקבותיהם קיבל רמז ברור מספיק, שהדרך לסיביר
פתוחה עבורו. אז הבין את הרמז ונטש מהר עם כל המשפחה את העבודה, את המדינה
ואת הקומוניזם. הכיוון היה פלסטינה, אבל זה לקח כמה שנים. אז כבר היתה עוד
בת, שנולדה סמוך אחר סיום המלחמה (ובישרה בהופעתה תקופה חיובית).
לא
מעט תלאות עברה המשפחה הצעירה, ובסופן הגיעו למעברה בפאתי חיפה, וממנה
למבנה נטוש ומט לנפול בואדי סליב (שעדיין עומד שם היום, אטום בבלוקים). שם,
בחדר בודד שכלל מבואה קטנה ומטבחון זעיר, הקים מחדש את עסקי החייטות.
מכיוון שהמקום היה צר מלהכיל את כל הפעילות האמורה, ומכיוון שכשרצה לבנות
חדר נוסף הבהירו לו שיש להשיג רשיונות, ואישורים, וניירת, ותוכניות (ואולי
גם קצת עמלות לכל החשובים), אסף חומרים, ובלילה אחד בנה הרחבה, שכבר לא
ניתן היה להרוס, כי נקבעה כעובדה.
עוד
כמה שנים חלפו, נולדה לו גם בת זקונים ששוב סימנה בהגעתה סוג של יציבות
ועידן חדש. עוד עשור (בערך), הבת הבכורה סיימה את שירותה הצבאי, התחתנה
כמקובל, ונולד לה בנה הבכור, שאם לא הבנתם, אני מכיר טוב, וגם אתם כבר
מכירים לא רע.
אז
גם הגיעה סוג של רווחה, כשהתקבלו הפיצויים מגרמניה. אז לכבוד העניין החליט
ללמוד נהיגה, כבר אחרי גיל 50. זה לא הלך לו קל, אבל בסוף גם היעד הזה
נכבש, והוא גם רכש לו חיפושית (כן, תוצרת גרמניה, גם אני מתפלא), ואיתה
יכול היה לטייל קצת, לבקר את הנכדים, ולהשפיע עלינו מטובו ומאופיו מלא הקסם
והאופטימיות שתמיד קרנה סביבו.
אחרי
שהתאלמן מהאישה שאיתו, שהתקשתה להשתקם מאימי המלחמה וסבלה מאינספור מחלות,
התאושש וחזר לעצמו. אז ידע כמה שנים של עדנה, והיה מבלה במועדוני קשישים,
רוקד, מפלרטט עם בנות גילו, ואף ניהל כמה מערכות יחסים. אנו הנכדים היינו
מחייכים בפירגון כשבכל פעם היה נראה מהלך אלגנטי ברחובות הדר הכרמל ועל
זרועו תלוייה חברה. אפילו זכה להיות הסנדק בברית של נינו הראשון, והיה
מקסים לראותו נרגש. כעבור זמן לא ארוך, החל מצבו להדרדר במהירות. מוחו
הצלול חדל לתפקד, וכעבור תקופה לא ארוכה נפטר, והוא בן כ-82.
סבא
יקר, היה לי העונג והזכות להיות נכדך, זכיתי למנות גדושות של אהבה סבלנית
וחמה ממך, ורגעים רבים של כיף ביחד זכורים לי היטב, וילוו אותי תמיד.
ולמרות מרחק השנים מאז, כשאני יושב עכשיו וכותב את הדברים, עיני מצטעפות
והגוש בגרוני מחניק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)