עברה שנה, רובן יקר, מאז שהלכת מאיתנו. אפילו לא ממש נפרדת, נעלמת בשקט, בדממה דקה.
אני
כותב אליך ישירות. זה לא שאני חושב שאתה שומע (או למעלה בשמיים, או כל
עניין שכזה, ששנינו התייחסנו אל שכאלה כאמונות טפלות), אני כותב אל הרובן
שנשאר בי, אל מכלול הזכרונות, המחשבות והאופי שהכרתי. איתו אני מתקשר.
ואני
מתקשר איתך, המון – לנוכח כל עליה חדה, מדמיין איך היינו מדברים על לנסות
לטפס אותה באופניים (ואולי גם מנסים באמת), לנוכח ההרים והמרחבים שכאן
בקליפורניה, כל פעם שאני מפעיל את הגרילר בחצר, כשאני קורא ספר שאולי היית
אוהב, כשאני נהנה מצילום ויודע כמה אתה היית בעניין תמיד שניים וחצי צעדים
לפני. וגם בקורות אותנו פה בארה"ב – בהצלחות, באתגרים, בחחשות, בהנאות
הרבות שהיית יכול כ"כ ליהנות איתנו. וכמובן בכל רכיבת אופניים נדירה, שומע
אותך לועג לכושר שלי (בעדינות) ומעודד.
יש
משהו מוזר בזה שאתה איננו. משהוא שאיכשהו לא עיכל עד הסוף את מותך. אולי
כשאעמוד עוד כמה ימים לנוכח המצבה שעליה חרוט שמך, ירגיש לי שהעניין מצא
מנוחה וההכרה מצאה את מקומה.
מכיוון
שלא היה בתכנון שניפגש עד עכשיו, חסרונך בא לידי ביטוי בעיקר בידיעה
שאינך. שאינך זמין לשיחה, למשלוח תמונות, להתכתבות ולכל דבר. כי כל הבעיה
היא שכשאני מדבר אל מה שנותר ממך בתוכי, זה קולך שעונה, אבל זה החלק שבי.
ומחשבה
בעקבות הדברים שאני מעלה כאן (שאיכשהו הרגישו לי זורמים וברורים יותר
כשהיו רק בראש ולא על המסך) אני מבין את האימרה הידועה, שאדם לא לגמרי מת
עד שמתו כל מכריו וקרוביו. לא יודע, אבל אולי מאז אני משתדל אפילו יותר
שהחותם שלי כאן בעולם יהיה נקי יותר, חיובי יותר. יש סיכוי שברקע זה משפיע
עלי ועל דרך תנהלותי פה.
ונוסף,
וכמה טריוויאלי, אבל אני מנסה ללמוד ממותך את הלקח המתבקש, שהחיים פה
זמניים. שיש לנצור את הרגע, את מה שיש, ולנסות להפיק ממנו את המיטב. לא
להיתקע בכעסים מיותרים, במריבות. זה קל להבין, אבל היישום הוא אתגר מתמשך.
אבל
בעיקר, רובן יקר, אני מבין כמה חשוב אדם לקרוביו. כמה חסרונו קשה, כמה
כואב. כמה אתה חסר לילדיך, לאישתך, למשפחתך הקרובה. לנו. וכמה חשוב לשמור
על עצמינו, לא לקחת סיכונים מיותרים, לשמור על הבריאות, להקפיד על אורח
חיים נכון. גם זה לא מובן מאליו, אבל המודעות קיימת. אולי גם קצת היישום
מושפע לטובה.
המילים
איכשהו נתקעות לי. לא ברור לי איך לסכם, איך לסגור את הרשומה. כולה מרגישה
לי קצת עילגת הפעם, לא זורמת כתמיד. אולי כי אין סיכום לעניין. זו רק שנה
שעברה מאז, נקודה בזמן שנוח לציין. אבל לא באמת שונה מכל הרגעים האחרים
שחסרונך מורגש.
אז במקום סיום, קבל תמונה מהעליות המטורפות של סן פרנסיסקו, שלמולן שוחחתי איתך לא מעט, בהרבה חיוך וחשק לשתף. מתגעגע, חבר.
ושוב הגוש בגרון והעיניים מתלחלחות דווקא בסוף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)