כבר בימי הבלוג הראשונים, כתבתי סיפור שרבץ לי על הלב, הנוגע לבחור בשם ר`, שחלק איתי אוהל סיירים בטירונות, ואח"כ, משעזב את הקורס מצא בסוף את מותו במהלך מלחמת לבנון (הראשונה). מעבר לזיכרון ממנו, התייחסתי לכך שלעיתים אמירות כלשהן מתקבעות לנו בזיכרון ומשפיעות על חיינו. כך היה אז, כשבוויכוח בינינו לא מצאתי מענה לאיזו טענה שלו, שאח"כ חפרה לי בתודעה לא מעט זמן והשפעותיה עלי היו משמעותיות.
בפשפוש בזכרון, אני יכול להיזכר בשלושה אירועים ועניינים כמעט זניחים שכאלה, שמשקלם ונוכחותם בחיי גדולים בהרבה ממה שניתן היה לחשוב בזמן אמיתי. ונראה, אולי תוך כדי כתיבה יצוצו עוד (כן, יצאו בסוף ארבעה):
ערן והספרים
לתולעת ספרים רשמית הפכתי בימי השרות הצבאי. אחרי תקופת הטירונות המאומצת, פתאות התפנה לי זמן, והרעב לקריאה שלאחר התענית הארוכה, היתרגם לבולמוס קריאה מוגבר ואינטנסיבי. אז גם בפעם הראשונה חשתי בהכרה החברתית שהעונג הזה מקנה – כשהיו באים אלי בשאלות לגבי המלצות.
כשנה וחצי אח"כ, כשכבר הספיקו להצטבר ברזומה הקריאה שלי לא מעט כותרים, בסטנדרטים של אז, יצא לי לשוחח עם ערן. ערן היה איתי בקורס טייס, עזב לפני, ואיכשהו נשארנו בקשרים והתפתחה חברות. ובכן, באותה שיחה הוא הזכיר חבר אחר שלו, בנסיון להסביר לי שההוא בחור איכותי, אמר בארשת רצינות והערכה כנה: "אתה אולי קורא הרבה, אבל הוא קורא הרבה יותר ממך!"
ברור לי שכמות הקריאה לא הופכת אותי בהכרח לאדם המשכיל שהינני. בכלל, קריאה אמנם מעשירה את עולמו התרבותי והרוחני של הקורא, אבל זה תלוי לא מעט בחומר הקריאה ובמגוון דברים נוספים. אבל כל פעם שאני נזקק לסטטיסטיקות הקריאה שלי, להתבוננות בהספק, אני מחייך לעצמי חיוך קטן ומטופש של קורת רוח, יודע שבעיני ערן ההוא, שמזמן אין לנו קשר, הייתי זוכה לניקוד לא רע. אפילו יותר מהחבר ההוא.
על החיים בקליפורניה
לפני למעלה מ-20 שנה, בעקבות משבר תעסוקתי כלשהו, יצא דודי, בעלה לשעבר של דודתי, לחפש את מזלו בארה"ב. הוא הגיע לאיזור לוס אנג`לס, וניסה להשתלב בעסקים המשפחתיים של משפחתו הקרובה שהספיקה להתבסס במקום, אחרי שברחו מאימת האייטולות.
איכשהו, העניינים לא הסתדרו כפי שרצה, וכעבור כשמונה חודשים חזר לארץ, די מתוסכל מהעניין. כששוחחנו על העניין, הוא סיפר מה היה, במה התקשה, ובכלל על החיים באיזור הזה של העולם. ואז, אחרי אתנחתא קצרה, אורו עיניו ואז אמר משהו ברוח: "מי שחי שם (בלוס אנג`לס) יש לו מזל בחיים!"
עד אותו יום, לא ממש ידעתי על המקום ולא הקדשתי לו מחשבה. וכשטרחתי להתייחס לפינה הרחוקה הזו, תהיתי תמיד למה בכלל אנשים דבקים במקום שכזה, מוכה רעידות האדמה ושטפונות הבוץ.
כמה שנים אח"כ, הזדמן גם האח שלי לאיזור וחי פה תקופת מה. וגם הוא שפע מילים חמות על יפי האיזור הזה.
והנה, הזדמנתי גם אני להתגורר פה. ובאמת, כפי שגם אתם פה רואים לא פעם, המקום הזה שעל הגלובוס באמת יפהפה. ולא מעט פעמים, בעיקר כשאני נהנה פה משלל שכיות החמדה המקומיות, מבזיקה לרגע בזיכרוני אמירתו של דודי, שהנה, גם לי יש מזל בחיים, וגם אני גר פה.
מנהרת הזמן
אני מניח שבני הגילאים שלי, פחות או יותר, זוכרים את תוכנית הטלביזיה המיתולוגית ההיא. התוכנית שבה מועפים לאחור (ופעם אפילו קדימה) בזמן צמד המדענים האמיץ דאג וטוני, ובכל תקופה נאלצים להסתדר עם המאורעות הסוערים של ההיסטוריה בהם הם נתקלים. תמיד המתח עולה כשחייהם בסכנה, וברגע האחרון מצליחים להטיס אותם החוצה מהמשבר לתקופה אחרת (ולפרק אחר). חוץ מהעונג של הצפיה בסידרה ההיא, נשאר לי ממנה משהו מטופש – לא פעם אני מוצא עצמי בוחן את ידיעותי בחיים, ומנסה להבין מה היו עוזרות לי בחיים שבתקופה אחרת. מין מבחן מחשבתי של הישרדות. וזה לא מובן מאליו, תחשבו על הידע העצום שרכשתם בחיים, ונסו להבין רגע מה הוא היה מועיל, נניח, התקופת שלטון רומא. לא מובן מאליו שכל שמטען הידע היה רלוונטי להישרדות בימים ההם. ועל זה אפשר לכתוב רשומה שלמה (-:
שוורצנגר והפרופ` לכימיה
בסמסטר הראשון בטכניון, כחלק ממקצועות החובה, לקחתי גם קורס בכימיה. הקורס הועבר באודיטוריום גדול למדי בפקולטה לכימיה, ועובדת היותו של המרצה אחד מסגני נשיא הטכניון עשתה עלי רושם רב. וזה בנוסף להנאה שהפקתי מהמקצוע עצמו ומרמת ההרצאות הגבוהה. באמת מרצה מצויין.
באחת ההרצאות, בלהט הדברים, מתוך כוונה כנראה לשכנע אותנו להתבונן בהערכה ביפי המדע ולהוקיר את דרכנו המדעית שבתחילתה המבטיחה, אמר משהו שלא לגמרי התקשר לי, אבל הכיל את הביטוי "שוורצנ-תחת" תוך רמיזה לכיוונו של האיש המוכר.
באותם הימים, האדון ארנולד שוורצנגר היה ידוע בעיקר כשחקן בינוני מינוס בעל גוף אימתני של חלת שבת תפוחה היטב. אנטיתזה לדמות המדען האינטיליגנטי ותאב הידע שהיה לנגד עיניו של המרצה.
לא עברו הרבה שנים, המרצה נפטר באופן פתאומי, ושוורצנגר ההוא הגיע למה שהגיע. וכל פעם שאני שומע על הוד מעלתו מושל קלפורניה, אני נזכר במרצה המכובד ואמירתו התמוהה קצת, וחיוך אירוני עדין ובלתי נראה מתפשט בדמיוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)