רגע נוסף וחשוב של נחמה וטעינה חיובית
מכיוון שהשבוע הזה היה לא שגרתי, גם הסיכום לא במתכונת שגרתית. יותר סיפורי, כי הוא נחווה כרצף עניינים.
בסופ"ש הקודם, כפי שסיפרתי, יצאנו לטיול של שלושה ימים בצפון. טיול נהדר ששילב ביקור חובה בפארק הסקוויה (עליו סיפרתי), בעמק המלכים (שגם עליו סיפרתי), ובסן פרנסיסקו (שעל החלק הזה טרם סיפרתי, אבל אשתדל בהמשך). היה כיף באמת הביחד הזה. אבל על הכיף ההוא העיבה תחושה עצובה, שהתגברה בחלוף הימים של השבוע – שזה סופו של עידן משפחתי חשוב ומשמעותי לכולנו.
בארץ, כשבן מסיים את התיכון ומתארגן לגיוס, במיוחד הבן הראשון (או הבת, כמובן), יש את העצב הזה של הגוזל שעוזב את הקן. ושר על זה כ"כ יפה אריק איינשטיין הגדול. אבל בארץ, ההתעופפות מהקן מווסתת, הדרגתית, מתונה. מתעופפים לכמה ימים ונוחתים שוב בסופ"ש לארוחת שבת, לכביסות, ליחד המשפחתי. כך הקן מתרוקן לאט, וההתרוקנות לא מחרידה את יתר היושבים בו, לא מסכנת את קיומו.
פה זה קשה הרבה יותר – הבן נוסע עם תוכנית להתגייס. הוא רוצה ללכת לקרבי, אז למרות הקושי, זה מובן למדי. רק שיש עניין כלשהו של פרופיל, שאם יורד לו משמעותית, הרי שלהיות ג'ובניק אולי עדיף אחרי קולג'. אבל זה עניין שלו. עבורינו זה סוג של פרידה לא קלה.
ביתר ימי השבוע, הבית הפך למבולגן הרבה יותר. זה לא רק נוכחותם של שני החברים שבאו מהארץ (שדי משתדלים, סה"כ), זה האריזות, התיקים, התכונה הזו של לקראת נסיעה. כי ביום שישי נסעו מלכה והבת לארץ (תודה. הגיעו מרוטות אך בשלום). לכן התחושה שליוותה אותנו כל השבוע, של ימים שלא ישובו, החריפה. מראה הארונות המתרוקנים, גם באריזה שלהן, וגם באריזה של הבן שמנסה לקפל לתוך התיקים את נוכחותו המאד מורגשת, עשה לכולנו מאוד מאוד עצוב. לא מעט דמעות זלגו פה בימים שלפני נסיעתן.
ביום שישי יצאתי מוקדם מהעבודה, כדי להגיע ולקחת את הנשים לנמל התעופה. התנועה הסבירה פנים ולא נרשמו עיכובי תנועה. ואז קיבלתי טלפון שהנחית עוד מכה על המורל הדעוך – מתווך הדירות שלנו צילצל, ובמקום לבשר לי שבעלת הבית חתמה סופסוף על הארכת החוזה לשנתיים נוספות, הוא הודיע שהיא החליטה לשוב ולגור בבית. שזה אומר, מבחינתנו, שתוך 60 יום צריך למצוא בית אחר, לארוז, ולהתמקם מחדש.
ומה שגרוע במיוחד בכל העניין, זה שאני אמור לעבור את כל החוויה המרנינה הזו די לבד, תוך כדי עבודה אינטנסיבית של שלבי סיום הפרוייקט. כל העניין מעמיד בספק את הנסיעה לארץ (שעבורה כבר יש לי כרטיסים), ואולי אפילו לקצר את השהות של האישה בארץ, שזה אומר לחץ לא קטן, כי גם אצלה, ה- To-Do List ארוך למדי.
ובנוסף, היצע הדירות הסבירות בימים אלה לא מזהיר. אז אני כבר כמה ימים בסוג של נמיכות רוח, לא מצליח לקרוא, לא לכתוב, לא מתחשק לבשל ולארגן ארוחות סבירות, ורק מנסה לשאוב כח מהבלוגיה פה ומבהייה קצת בטלביזיה (טוב שיש מונדיאל, כחומר בהייה איכותי). אני מניח שהדברים יסתדרו, כי מישהו פעם לימד אותי שכשאפשר לתרגם בעיות למחיר כספי, זה לא באמת בעיות. וזה די נכון, כי לא חסר לי כלכלית, אבל לחץ הזמן, הצורך לקבל הרבה החלטות, והטירחה הרבה הצפוייה לא מרבות שמחה. והשילוב עם המצברוח הכללי השפוף מההיבטים שעליהם סיפרתי בתחילת הדברים, לא מאוד חיובי.
אפילו לאירועי ה-4 ליולי, יום העצמאות האמריקאי, אין לי חשק ללכת. לא חסרים לי גירויים כרגע. אז אם אהיה פחות חברותי פה מתמיד, ואם ההתנהלות הרגילה פה תפגם מעט, אנא קבלו זאת בהבנה.
שבוע טוב, חיובי ומהנה לכולם (-:
ולסיום, בשביל התזכורת, קבלו פריטה נוספת על מיתרי הרגש, שעכשיו מתוחים אצלי מתמיד:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)