התמונה מהרשת
התקופה הזו, שמתחילה עוד לפני הפסח, ומסתיימת אחרי יום העצמאות, מאופיינת ברכבת הרים רגשית. זה מתחיל בעליה לשמחה של סדר הפסח, ממשיך בהנאה אביבית של שבוע חופשה (בד"כ) של בילויים משפחתיים, מקנחים בחג שני של עוד ארוחות וכיף; אח"כ באה נפילה מתמשכת, שאורכת שבוע, עד ליום המדכדך והעגום של יום השואה.
כל השבוע אחרי, זה ברוח יום השואה שהיה, ויום הזיכרון שמתקרב. רוח עגמומית מנשבת באוויר ומקשה על המצברוח לעלות.
אחרי יום הזיכרון, שוב שיא חדש של עצב, תוגה, וכאב עמוק, מצווים לשמוח לרגל עצמאותינו. רק שמשנה לשנה, נראה שעומק הכאב של שני הימים הנוראים גובר על כל נסיון לשמוח. העצב גובר והשמחה מתעמעמת. אולי כי הזוועה של יום השואה מחלחלת ומצטברת עם העדויות, הסיפורים והדמיון העשיר שמשלים את התמונה הנוראית. וגם יום הזיכרון, שמשנה לשנה מתארכת הרשימה הקשה של משפחות שמצטרפות למעגל השכול, ולא נראה שיש איזה סוף חיובי באופק.
אבל יש משהו יותר עמוק שמעיב על ההתאוששות הזו. המדינה היא לא בדיוק מה שרצינו שתהיה. לא מה שמייסדיה תכננו לה. הפוליטיקה משותקת ורקובה, השלטון רודף שררה וכיבודים וטובע בשחיתויות, האמון במערכת המשפט מתערער, המשטרה אימפוטנטית, הצבא כבר לא נקי.
משבר קשה עבר על הצבא במלחמת לבנון השניה – חוסרים בציוד, אי-לקיחת אחריות של מפקדים, פיקוד שמכוון לכיסוי תחת. ובסוף העמידו למשפט חיילים על ביזה, כי פשוט לא היה להם מה לאכול אז לקחו אוכל, לא כסף וכד`. ניתוק במיטבו. אבל השיא היה כשבפרוץ המלחמה עוד לפני שהיה ברור מה העניין, רץ הרמטכ"ל של אז למכור את תיק מניותיו.
וכל השחיתויות שצצות כל שני וחמישי, ונוגעות בקצה הפירמידה השילטונית, מוסיפות לתחושה הקשה, שהמקום שרציתי לאהוב הפך מסואב ומעוות.
אני בחרתי להתרחק מהמדינה לתקופת צינון. חייתי במדינה 45 שנים, שירתתי בצה"ל כולל לא מעט מילואים, שילמתי מיסים כחוק והשתדלתי לתרום ככל יכולתי. רק שעצוב להודות שאת המדינה אני די לא סובל, למרות שאת הארץ אני אוהב מאוד. ומהעם אני די סולד, למרות המוני אנשים שאני אוהב ומעריך. די עצוב לי בהקשר הזה, כי הייתי רוצה לחיות במולדתי, במעוז תרבותי, במדינתי שלי, ולהרגיש טוב בה. אבל בינתיים, אני מעדיף להתרחק. לצנן את הרגשות הקשים. אולי פעם נתפייס. בינתיים אני מעדיף ככה.
אני יודע שהרשומה המבולבלת הזו, לא תביא לי הרבה אוהדים חדשים בבלוגייה, ואולי אף תרחיק ממני לא מעט, אבל ככה אני מרגיש. אז למרות העצב והתסכול – זה מה שאני מרגיש וחושב, וזה מה שיצא פה. היססתי מעט אם לפרסם, אבל למרות שאני לא הכי מרוצה מהתוצאה, הרי היא לפניכם.
אז אאחל לכולם, וגם לעצמי, שיום הזיכרון הבא לא יהווה יום שחור לעוד משפחות שכולות חדשות בארץ, ושבכ"ז המדינה תתאושש מהמשבר הערכי והתרבותי בו היא נמצאת, וחגיגת העצמאות תהייה אמיתית וכנה וללא ציניות וייאוש.
ומכיוון שלא כתבתי רשומה ספציפית ליום הזיכרון הזה, אני מקשר פה לרשומה מלפני שנתיים, שהעליתי קצת באיחור, אבל היא עדיין מצמררת לי. אז מאד אשמח אם תיכנסו לכאן. תודה.
ואם תרצו עוד, אז אתם מוזמנים להיכנס לרשומה מרגשת במיוחד שכתבה החברה של דני, וצירפה לי בתגובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)