סיכום שבוע 49 – דרמה

ללא מילים (התמונה מהנט)

כללי

סיכום השבוע עומד בסימנם של שני אירועים משמעותיים:

קודם כל, והכי חשוב, והכי מרגש – הבן התגייס ביום שלישי. לא פשוט לעבור את זה ממרחקים, לדעת שאינני שם בשבילו, לעידודו ולתמיכה בו. מקווה, מאחל ומייחל שהשרות הזה יעשה לו רק טוב, שיתפתח בו, שידע להפיק ממנו את התחושה הנכונה של תרומה חשובה ושיסתיים עוד שלוש שנים בבריאות שלמה ובביטחון.

העניין השני הוא השריפה הגדולה בכרמל. שריפת הענק שגבתה את חייהם של 41 אנשים, מחקה יישובים ובתים רבים, חיסלה את פנינת הטבע שהיתה עבורי מגרש הרכיבה עד לא מזמן והשאירה את כל המדינה בסוג של הלם.

לכאורה, שני האירועים הללו לא קשורים. אבל אצלי בראש הם מתקשרים באופן קרוב ומדאיג במיוחד. כי בשבוע כזה שבו אני מגייס את הבן, ומפקיד אותו ברשות הצבא לשלוש שנים (לפחות), הייתי מאוד רוצה להאמין שהוא בידיים טובות. אני יודע שזה סוג של אמונה בעייתית, כי לאורך השנים ראיתי לא מעט מקרים שעירערו לא מעט מהאמון שלי במערכות הישראליות. הן הצבאיות (אינתיפאדות, מלחמות לבנון וכד`) והן האזרחיות השונות.

ודווקא השבוע, כשהאמון הזה נדרש יותר מתמיד, אני מקבל תזכורת קרובה לסיבות הרבות לחשש. כי המערכות הישראליות התגלו שוב באוזלת ידן, ברפיסות השלטונית הרב-מערכתית, בכסת"ח המקובל ובבריחה מאחריות.

לא סתם בחרתי להתגורר היכן שאני כרגע. האמון שלי במוסדות המדינה מלכתחילה היה מעורער. אבל אני לא היחיד – ברור לגמרי שאת הכתובות הגדולות שלעל הקיר, קראו כולם, כולל אתכם פה, חבריי בבלוגיה. הרי ראינו את הטיפול בשריפות הקודמות לאורך השנים, ראינו את הטיפול במשבר המים, בתאונות הדרכים, ובעוד היבטים רבים. וברור שאת הכתובות הללו קוראים גם האוייבים מצפון, דרום ומזרח, מחכחים ידיים בהנאה ומבינים שהדימוי "מדינת קורי העכביש" שאותה קל לפרום היא נכונה אולי יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב.

ובקיצור – הרבה זעם יש לי על מה שקורה במדינה. אני מאוד אוהב את הארץ, אבל למצער די לא סובל את המדינה, כמסגרת פוליטית ציבורית. מאוד אוהב את האנשים, אבל כעם יש לנו הרבה בעיות (וזה בלשון המעטה). לא פשוט העניין, עצוב ומתסכל, מכעיס ומדכא למדי. ולא ברור אם יש עתיד למפעל הזה, כשבנוסף לצרות הפנימיות יש לא מעט חורשי רע בסביבה.

והשאר

אם היה שבוע רגיל, אז הייתי בטח מעלה עוד רשומות של חוויות מהטיול הנהדר שהיה לנו בסביבה פה. הייתי מספר גם על אירוע קטן ומדאיג שבו שתי חברות יצאו לטיול בטבע, נתקעו בחשיכה כי הלכו לאיבוד, וחולצו עם מסוק. אולי הייתי מספר גם על ספרים חדשים, על הסופגניות שטיגנתי, וארוחה טובה שהכנתי. אולי אפילו הייתי מתלונן מרה על התפוז הדפוק שנתקע כל הזמן ולא נותן לי להיכנס.

אבל זה לא שבוע רגיל, אז אדלג על הקטע הפעם, ואסתפק במילים האלה שנשפכו לי בהרבה כעס ובדאגה עמוקה. עמוקה הרבה יותר ממה שקורה במערך הכבאות, שהינו קצה קרחון שלא במפתיע התגלה.

שבוע טוב יותר לכולם, עם גשם, רגיעה, והסקת מסקנות נכונה.