תמונה להמחשה
כבר סיפרתי פעם שאת הלימודים בטכניון מימנתי בעיקר בשיעורים פרטיים. תלמידים חדשים היו מגיעים מפה לאוזן, דרך המלצות של ההורים ומורים איתם הייתי בקשר. די אהבתי את העניין הזה, כי לרוב הסיפוק שבללמד מישהו שמפנים את החומר ומצליח בבחינה הוא גדול.
כך גם התחלתי לעבוד עם ש`. קיבלתי טלפון מהאימא, תיאמנו שיעור ראשון, ובמועד המתוכנן הגעתי לביתם. הבית היה גדול מאוד במושגים ישראליים, מאובזר בשפע ובעושר ושידר ביסוס כלכלי. את האבא לא יצא לי לראות. הוא עבד הרבה מאוד כאינסטלטור מוכר ורציני באיזור חיפה.
הבחור, תלמיד כיתה ט` אז, היה צריך תמיכה כללית בהכנת ש"ב, עם דגש מיוחד על מתמטיקה. אז עשינו יחד היכרות עם מחברותיו המוזנחות, עם הספרים שלא הכירו אותו כ"כ, עם דרישות ביה"ס שהיו זרות גם לו בעת ההיא. ככה התחלנו, עוברים לאט על תוכנית המבחנים ומנסים להכין אותו, מנסים להכין אותו טוב יותר לשיעורי הכיתה במעבר יחד על החומר, מכינים חלק משיעורי הבית יחד ויתר הדברים הרגילים של העניין הזה.
קושי מיוחד היה לו במתמטיקה. החומר לא נכנס בקלות. ניסיתי לחבר לו תרגילים קלים והוא נאבק, ניסיתי לחזור בחומר לאחור לנקודה קודמת ומובנת, ולא מצאנו כזו. באחד מאותם רגעי התסכול, אחרי שבהה בחומר זמן מספיק כדי להתייאש, ניסיתי להחדיר לו קצת מוטיבציה. "זה יעזור לך בכל עניין שהוא בעתיד" כך ניסיתי, "זה יועיל לך לבגרות וללימודים הלאה אם תרצה" הוספתי. אז הוא ליכסן לכיווני מבט בוגר ואמר לי מילים שזכורות לי עד היום: "עופר, אני לא צריך את כל העניין הזה. זה משעמם! ממילא אני הולך לעבוד עם אבא שלי כאינסטלטור, אז כל השטויות האלה על לימודים ועתיד ממש לא מעניינות אותי. העתיד שלי מסודר!"
לא ידעתי איך להגיב. היה הרבה היגיון במה שהבחור אמר. זה שהעתיד הזה אינו העתיד שאותו הייתי רוצה לעצמי, לא היה רלוונטי בכלל. עבורו זה היה בסדר לגמרי, וכל המסלול הלימודי המעיק היה משהו שמפריע לו להגיע לעניין האמיתי בחייו – להצליח כאינסטלטור ולעשות הרבה כסף.
ברור שמערכת יחסינו הלימודיים לא החזיקה הרבה זמן, הוא גרר איכשהו את לימודיו הלאה ולאט לאט מצא את עצמו עובד יותר עם האבא. אין לי מושג איך שרד את יתר השנים של חינוך החובה. ברור לי שדי סבל מכל העניין.
עברו כמה שנים, ודי שכחתי מהתלמיד הזה, שהיה אחר מני רבים אותם לימדתי ולהם עזרתי (או לפחות ניסיתי). יום אחד ערכתי קניות בשוק תלפיות (תמיד כיף בשוק, כי הסחורה מגוונת וטריה). פתאום שמעתי קול קורא לי "הי עופר!" הסתכלתי סביב, אבל לא ראיתי אף אחד. ושוב "הי עופר!" אז שוב סרקתי את סביבותי במבט בוחן יותר, מנסה לאתר מי קורא לי. ואז ראיתי אותו, יושב על הרצפה, סמוך למכסה עגול פתוח, כולו מרוח באיזו ג`יפה די שחורה שלא התחשק לי אפילו לנסות לדמיין מה היא יכולה להכיל, אבל בריח די הבחנתי. לקח לי כמה שניות ארוכות ומביכות לזהות (עם עזרה ממנו) שמדובר באותו ש`. הוא היה שחור, מסריח, מתגולל על הרצפה במקום שאני הייתי משתדל אפילו לא לדרוך בו. והוא חייך חיוך של שביעות רצון. בשבילו זה היה לגמרי בסדר, אולי אפילו אמירה בסגנון של "אתה רואה? אני בסדר, כמו שאמרתי לך אז".
אפשר לקחת את הסיפור הזה כדוגמה שתומכת בדיון על מקומו של החינוך המיקצועי, כי אני מניח שאם היה מסלול של צנרת, אינסטלציה ובניין הבחור היה מגלה בו עניין, ופורח בלימודים. אפשר לקחת אותו כסוג של שיעור, שלכל אחד יש את האושר האישי שלו. או לכל כיוון אפשרי אחר. אני משאיר את זה כאן, כסיפור בלבד.
ובהזדמנות זו - תודה גדולה לכל המברכים הרבים ליומולדת אתמול. חיממתם את ליבי בברכות המקסימות.
ושוב מתברר לי כמה גדול החלק הזה כאן, של היותנו קהילה, וכמה אתם פה קרובים לליבי וחשובים לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)