המכוניות שלי (פרק שני)

משהו מוזר קרה לי פה. כשקראתי את הרשומה של עודג, וחשבתי לכתוב את רשומת המכוניות שלי, הייתי בטוח שתצא לי רשומה ארוכה. אחרי המבוא הקודם שטפו אותי סרטים שלמים של חוויות נוסטלגיות, דורשים תשומת לב.

ופתאום, הרגיש לי אפילו רע אם הרשומה הקודמת. איך לא הזכרתי את התקופה המטורפת שבה עבדתי עם הפיאט הקטנה במשלוחי פרחים אחרי השיחרור, מתרגל את עצמי בתכנון מסלולי נסיעה אופטימליים. ומה לעשות עם החוויות האקרובטיות משהו שחוויתי בה, כמו שצעירים רבים חווים (אבל במכוניות מרווחות יותר) ואיך אולי להזכיר אותן (הנה הצליח לי...P-: ). ועל הטיולים ויתר הבילויים שאפשר היה לספר.

חפצים בכלל מהווים עבורי סימניות משמעותיות לקצוות של סרטים בזיכרון. מכוניות אף יותר, כי כמות השעות שאנו מבלים בהן מחברות לסרטים שלמים של זכרונות. פתאות הרשומה שחשבתי הולכת וטופחת לסדרה ארוכה, כי היו לי כבר לא מעט מכוניות, ובכולן חוויתי חוויות רבות. טוב, אז אתחיל, ונראה איך יזרום.

בגיל 3 תקף אותי שיגעון, ולמדתי לזהות את כל המכוניות שהיו אז ברחובות העיר. לא היה דגם שלא הכרתי, והאבא הזין אותי בנאמנות בכל הפרטים. זוכר היטב איך פעם הוא נכנס לחנות שבכיכר ספר בחיפה, ובחוץ עברה מכונית שלא זיהיתי, ועד שיצא היא חלפה. זה הטריד אותי מאד וכמה ימים אח"כ למדתי שזו היתה איזו פורד קורטינה.

בשיגעון מוטורי נוסף נדבקתי בכיתה ה`, כשיחזקאל ובני היו מתלהבים לזהות ברחוב מכוניות חדשות, לפי המספרים. 782-354, היה מכריז אחד. כעבור כמה ימים היה מכריז אחר שראה 782-851, וחגיגה גדולה היתה כשראינו ברחוב הרצליה, בדרך לבי"ס, את המכונית הראשונה שהתקדמה וקיבלה 783-122 (נדמה לי שאופל קדט ירוקה). אז גם אני הצטרפתי אליהם והייתי מעדכן אותם בחדשות. מרתק, נכון?

אח"כ, כנראה מתוך הבנה שהנושא רחוק ממני במובן המעשי, וכדי לא לחיות בתסכול על מה שאין, פשוט איבדתי עניין לשנים. בימי השרות הצבאי החברה ביחידה החלו להביא חוברות של המגזין שאך החל לצאת – "טורבו". הייתי מעיין בהם בסוג של ריחוק, מתעניין בציניות בביצועים של הפורשה 911, ומפטיר בבת שחוק "זה בטח עולה מהר בעליות של חיפה, הא?". לא באמת הבנתי למה צריך את זה (לא צריך, כך הסתבר בהמשך, אבל בהחלט רצוי).

לאט לאט מצאתי את עצמי קורא יותר. ויותר. גם את הטורים שנוגעים במירוצים באירופה.. וכמובן בעיון רב את כל אלו הטכניים, שלימדו אותי כמה דברים והשאירו אותה בתמיהות בהרבה נושאים אחרים. חלק מהשאלות קיבלו מענה הרבה שנים אח"כ, בלימודי המאסטר שעסק בעבירות כלי רכב, אבל זה כבר לא העניין כרגע.

בקיצור, כשהאימא רכשה את הפיאט 127, כבר ידעתי הרבה יותר – על מנועים, הספקים, תופעות מכניות ודינמיות, והיה מרתק לחוות את כל אלה במציאות. גם למדתי, גם אם בעקיפין (דרך חשבון הבנק של האימא) שלא פשוט להחזיק רכב. אבל על זה כבר סיפרתי מספיק, אז נעבור הלאה, כי בינתיים זו רק מין הקדמה, ולא הגעתי עדיין לעניינים המשמעותיים יותר.

בשלב ההוא, כשהבנתי שאני צריך למצוא לעצמי רכב משלי, התחלתי להסתובב ברחובות העיר ולחפש מכוניות עם תוויות "למכירה" ולבדוק שבועית את העיתונים. חיפשתי משהו קטן – עוד פיאט קטנה, או מיני-מיינור, או משהו דומה. כמובן שהתקציב היה קטן (שלא לומר זעיר).

ערב אחד ראיתי אותה. לא היה עליה פתק "למכירה" אבל פשוט נדלקתי. המכונית הזעירה הזו שבתה את ליבי. אז במהירות שירבטתי פתק שמביע עניין, וחיכיתי וקיוויתי. כעבור יום קיבלתי טלפון מאדם מבוגר, שסיפר שהוא יד-ראשונה (החנקתי "יש!!!"), שנסע עליה רק לעבודה ולכן הק"מ נמוך (עוד "יש!!!" חנוק), ולכן הוא מציע אותה ב1200 ש"ח, שזה מעל המחירון בקצת. היא לא היתה צעירה ובכ"ז כבר בת 14, אבל התאימה לי בול.

הבעלים, כך סיפר, היה שנים מרצה בבצלאל, והאוטו הקטן שירת אותו לנסיעות היומיות. את הפתק שלי ראה כמה ימים אחרי שהתבשר שחלה "במשהו רציני", כך סיפר, ובגיל 82 הרופא המליץ לו להפסיק לנהוג. הכלה היתה פיאט 500, לבנה, זעירה ומקסימה. זעירה כ"כ שאת הלחות שהצטברה על החלון האחורי יכולתי לנגב ממושב הנהג...

עם האוטו הקטן הזה כבשתי את ליבה של החברה החדשה דאז, שהפכה לימים להיות אשתי. אם בהתחלה קצת גיחכה מהגודל הזעיר, היא התאהבה גם, כשביקשה ממני להקפיץ אותה כעבור כמה ימים, ובלי היסוס הגשתי לה את מפתחות והבהרתי "יש לך רשיון, אז את מוזמנת בכיף..." אח"כ היתה חוזרת מהאוניברסיטה שמחה על החנייה הקלילה, ועל כל ההזדמנויות הרומנטיות שלכאורה הזדמנו לה בזכות הקרמבו, כפי שקראה לו.

עם האוטו הזה טיילנו בצפון, נהנים מהגג הפתוח שמעלינו, מצטופפים במיקרו הזה קרוב קרוב ואינטימי. גם נסענו איתו לאשקלון, כשבספסל האחורי הזעיר צירפנו חברה, מנסים לנסוע אחרי אוטובוסים שיסייעו למשוך אותנו כך שנצליח להגיע למהירות של 90 קמ"ש. ואפילו פעם נסענו בו 4 מבוגרים, כשדחסנו מאחור את חמותי וגיסתי. פשוט היינו אז רזים (הרבה) יותר וגמישים מספיק להידחק בתוכו. אבל לרוב נסענו בו רק שנינו, הזוג הצעיר, כשהספסל האחורי מקופל ומשמש להובלת מצרכים הביתה.

על האוטו הזה למדתי מכונאות בסיסית. מכוון הצתה, קרבורטור, מחליף מיסבים קדמיים, ומחזק את האגזוז שנטה להתפרק, כי התחליפי שנרכש לא התאים טוב לזרועות התומכות. גם למדתי, אחרי לא מעט תסכולים, שיש קבל קטן במערכת ההצתה, שבגלל מיקומו הבעייתי נוטה להתחמם ומשבש את פעולת המנוע עד להשבתה מוחלטת. תא המטען הזעיר שמלפנים סודר במעין פאזל תלת-מימדי, לאכלס ארגז כלים קטנטן, כמה קבלים, צינור אויר ועוד כמה אלמנטים שהתגלו כחיוניים. היתה תקופה שכבל ההתנעה נקרע, ובמשך כמה ימים הייתי מחנה אותו בירידות, או דוחף קצת וקופץ פנימה להתניע. הזוי..

עם האוטו הזעיר הזה זכיתי במקום שני בתחרות מכוניות שנערכה בטכניון. הרכב, שהיה החלש ביותר שהיה במדינה, היה היחיד שמיצה את ההילוך הראשון במלואו, כי בתחרות כזו שנקראת ג`ימקאנה, מה שחשוב זה שליטה ויכולת תמרון. וכאן דווקא היה יתרון לקוטן, כי הרבה יותר קל בסלאלום ובסיבובים החדים.

אהבתי את הרכב הזה מאוד, אבל התחיל להיות מסובך לתחזק אותו, כי חלקים לא היו בנמצא בארץ, ולנו לא היה רכב נוסף להסתדר איתו. אז בצער רב נעניתי לאחד הפתקים הרבים שהונחו לי על החלון, ומכרתי אותו לחובב איטקי להוט, שהבטיח לטפל ולשמור עליו. ובאמת, הבחור צבע אותו בשחור בוהק ויפהפה, ובמשך תקופה ארוכה יכולתי לראות אותו באיזור סטלה-מאריס בחיפה. ואח"כ נעלם לי. אז אם מישהו רואה אוטו זעיר ממש, ישן למדי (כבר כמעט בן 40), עם המספר 652-035, שישלח לי ממנו דרישת שלום.

ולצערי, התמונות הן מהנט, שלי נמצאות בארץ במחסן..