המכוניות שלי - הדודג`

התמונה להמחשה מהנט, כי המקוריות (המעטות) במחסן שבארץ

הדודג` היתה המכונית שהיתה בבעלותי זמן קצר ביותר. אני לא נוטה להחליף מכוניות – שונא את ההתעסקות, את החשש מנפילה ואת הכאב ראש הנילווה לתהליך. אבל הנסיבות של זו היו שונות וטובות, אז כיף לי להיזכר.

כפי שסיפרתי, את הפיאט הקטנה שהיתה לי מכרתי בצער לקראת סוף השנה השניה בטכניון. הספקתי לקנות רכב אחר (שעליו אספר בנפרד, אם אתחשק לי ולא אתעייף), אבל התוכניות היו אחרות – בכספים שהצלחנו להכניס בעבודות השיפוצים שבהן הסקתי בחופשות, ומשיעורים פרטיים ושטיפת חדרי מדרגות, הצלחתנו לשלם שכ"ל לטכניון (באוניברסיטה, אישתי זכתה במלגה מלאה, אז זה נחסך מאיתנו), הצלחנו להתקיים, ואפילו לחסוך די יפה. אז תכננו לבלות את כל החופש הגדול בטיול רציני לארה"ב. וכך אמנם עשינו – כמה ימים אחרי הבחינה האחרונה, היינו על המטוס לניו-יורק.

אחרי כמה ימים של התלהבות אמיתית, הזמנו טיסה לטורונטו, שם היינו אמורים להתארח אצל המשפחה של יפה, לחגוג איתם את החתונה של הבת-דודה (מדרגה שלישית), ולהתארגם על המשך הטיול. את חוץ משיטוטים וטיולים בטורונטו, עברנו כל יום על העיתונים בתקווה למצוא איזו סטיישן בתקציב מוגבל שתתאים לנו לנסיעה ארוכה ביבשת, ואולי גם לשינה מזדמנת בחלק האחורי. אמנם חיפשנו גם אצל חלק מהדילרים, אבל ההיצע אצל אלה שהיו נגישים בתחבורה ציבורית היה מוגבל.

כמה הקרובים הופתעו, כשחזרנו יום אחד מהעיר הסמוכה עם דודג` אריאס כחולה. סטיישן קטנה כמו שרצינו. אחרי שמצאנו אותה בעיתון נסענו בערך שעתיים – קודם ברכבת, אח"כ באוטובוס, והכל עפ"י הנחיות טלפוניות. כשהיגענו, נפנפה לנו מהחלון אישה צעירה. היא הכניסה אותנו הביתה, הציעה מים קרים וביקשה שנמתין לאבא. הסתבר שזו הבת  - בלונדה שמנה למדי, רק בת 12 (אבל נראית כמו עשור יותר). כמה דקות אח"כ הופיע בן. שחור. התגלגל לתוך החדר במימדים שטרם ראינו. הוא הילד הקטן (אולי בן-8). מיד אחריו הופיעה האימא – בלונדה כמו הבת, ובמימדים צנועים ממש. תהינו מאיפה הם קיבלו את המימדים. תהייתנו לא התארכה יותר מדי – רעם הצעדים במדרגות בישר שהאבא הגיע. האיש הענק, 2 מטר גובה, ולפחות 300 ק"ג, הושיט לי יד ללחיצה. חשתי כמו לוחץ כרית..

יצאנו לראות את הכלה, הוא התיישב ליד ההגה. יותר שוכב מיושב, כך זה נראה. משא ומתן קצר, וב-650$ סגרנו עסקה. דודג` מודל 81. רכב שבארץ לא יכולנו אפילו לדמיין לעצמינו. משהו שבבדיקה אח"כ גילינו שעלה בארץ בערך פי 8. נאלצנו לעבור בדרך דרך מוסך, שדפק אותנו קצת, אבל לא היתה ברירה כי היינו צריכים אישור לרישוי. וכך גם הכרנו את משרד התחבורה, כשאליו אנחנו מגיעים בנסיעה אסורה של כ-30 ק"מ ללא מספרים, מקווים שאף אחד לא יתפוס אותנו.

בני המשפחה המורחבת הסתכלו על המציאה בעין עקומה קצת. "זה רק 4 צילינדרים, רק מנוע 2200, לא בטוח שיחזיק לכם את כל הטיול המתוכנן." הם לא ידעו שאנחנו בוגרים של פיאט 500 זערורית, שני צילינדרים..

אספנו כמה כריות, מזרונים, קנינו אוהל קטן וצנוע, מיכל מים 20 ל` לשתיה, גרילר נייד וקצת כלי בישול ואילתור, חיבקנו לשלום את כל המשפחה ויצאנו צפונה, לכיוון האגמים. לא אתאר את כל הטיול המרתק הזה עכשיו, אבל אזכיר שנסענו איתו המון – לאוטווה הבירה, למונטריאול, לקוויבק סיטי, לבוסטון, לניו-יורק (שוב, כי נמשכנו), לפילדלפיה, וושינגטון הבירה (מדהימה), מערבה דרך האפלצים לסינסינטי ולאינאיאנפוליס, לשיקגו, וחזרה לטורונטו.

בשיקגו עוד הספקתי לדפוק אותה כשהייתי מוסח ורמזור התחלף לי לאדום וכשניסיתי לעצור הכביש הרטוב לא שיתף פעולה והעביר אותי להחלקה ישר לדופן הקדמית של איזו נהגת. נגמר רק בנזקים בינוניים לה, וקלים לי (יישרתי קצת את הכנף עם הג`ק כדי שהכנף העקומה לא חתרוץ עמוק בצמיג).

אהבנו אותה, התא הגדול היה נוח וידידותי, ואפילו מימשנו את התוכנית של לישון בחלק האחורי של תא המטען הארוך, אבל רק פעם אחת, כי זה היה קצת צפוף מדי. ואפילו מכרנו אותה בסוף, עם הכנף העקומה והק"מ העודף, וקיבלנו טיפה יותר ממה ששילמנו.

כיף של אוטו, שליווה אותנו בחוויית טיול נהדרת.