החומה

לפני כמה ימים ראיתי את מנהל החברה שבה אני עובד מחייך בהנאה מול מסך המחשב. "בדצמבר יש כאן שוב הופעה של רוג`ר ווטרס", אמר. הוא הוסיף שיצא לו כבר לצפות (אם ככה מכנים את זה, בהופעות שכאלה), וזו היתה חוויה מדהימה, כך תאר.

זה החזיר אותי כ-30 לאחור, לכיתה י"א. אל הפינק פלויד התוודעתי כמה חודשים קודם,לכן, בעזרתם של כמה חברים מהכיתה. למדתי ליהנות מהמלודיות המוזרות משהו, להעריך את האמירה. לאט הרחבתי את ההיכרות איתם, מהאלבומים המוכרים יותר של The Dark Side Of The Moon המוכר והמושמע, הלאה ל- Wish Yoy Were Here המורכב והטעון, ואח"כ גם אלבומיהם הקודמים והמרתקים.

כשיצא האלבום הבומבסטי המהמם "החומה", כבר הייתי בשל בתור אוהד נאמן ונלהב. צמד התקליטים הסתובב שעות על הפטיפון הישן, מרעיד בבאסים את כל הבית ומרטיט את ליבי בהתרגשות.

כעבור זמן לא רב, החלו התלחשויות במסדרונות בי"ס שישנה התארגנות לנסיעה ללונדון לצפיה בהופעה, שכפי שסופר לוותה באפקטים מדהימים והיוותה שיא בכל מה שהיה מוכר בתחום. אני, שטרם זכיתי עד אז לצאת לחו"ל לטיול משמעותי (חוץ מגיחה זניחה שאולי אספר עליה פעם), השתוקקתי לעניין כמובן. רק שזה היה בעיני מופרך לחלוטין. בבית שלי, שלא כמו בבתיהם של חלק מבני המחזור האמידים יותר, לא היו עודפי מזומנים שכאלה, שיכלו לאפשר התייחסות לנסיעה כזו, כמשהו שבכלל לגיטימי אפילו לפנטז עליו.

אז היו אלו שנסעו, וחזרו נפעמים ועמוסי חוויות ורשמים. אני הסתפקתי בהשלמה (אמיתית וכנה) בלהאזין לתקליטים ההם עוד ועוד.

והיום, כך הבנתי, מחירי הכרטיסים גם גבוהים למדי. מקום סביר (יש תעריף משתנה) מתחיל בכ-600$. כאן יצא לי להרהר קצת על העניין. 600$ ואף יותר ליחיד, הם לא משהו שמעבר לאפשרויות העכשויות שלי (למזלי). למרות שהמחיר אכן לא זניח, אני בהחלט יכול להרשות אותו לעצמי (ולזוגתי כמובן). רק שזה פתאום נראה לי מעט פתאטי להגשים פנטזיה בת 30 שנה, כשאני אחר, הפנטזיות אחרות וזה כבר לא באמת כ"כ מדבר אלי עוד.

אני מניח שהמוזיקה תחדור בקלות, ותגיע לאותם רבדים של זכרונות מאז, ואולי תרטיט מעט את הנימים של בן ה-17 שעדיין נמצא שם, אבל הרי המילים מזמן לא רלוונטיות עבורי. כי עם כל הכבוד, המשפט המדהים שקלע בול לנפשו של המתבגר של פעם, We don’t need no education, לא מתחבר לתפיסת עולמי העדכנית, בלשון המעטה. כן, היה נחמד להיזכר בצלילים בהכנת הרשומה הזו ,אבל אני לא באמת משוכנע שיש לזה ערך עבורי היום ששווה להקדיש לו ערב, ו-1200$.

המחשבות האלו, והזכרונות הנוסטאלגיים של הצלילים מאז, ליוו אותי גם בנסיעה הארוכה הביתה. מצאתי את עצמי מהרהר במנהיג הלהקה – רוג`ר ווטרס. האיש הגיע לפסגות של יצירה, הכרה והערכה, שלהבנתי עולים על רוב היוצרים המוסיקאליים במוסיקה העכשווית. מקומו בהיכל התהילה של המוסיקה מובטח כבר מזמן. וזו, כך נדמה לי, בעיה לא קטנה. מה בעצם עושה יוצר ששיא הקריירה המוסיקלית שלו היה לפני 30 שנה? פנסיה מוקדמת בממון ומעמד זה חלומם של רבים, אבל האין בכך מקור לתסכול נוראי, שמאז אותו שיא לא התקרב האיש המוכשר לקצה ההצלחה וההישגים של פעם? אישית, כל חיי אני שואף להתקדם. ללמוד עוד, להצליח יותר, להעשיר את עולמי. אני כמובן לא אתקרב לעולם בתחומים שלי, לשיאים אותם השיג ווטרס, אבל השיא האישי שלי, כך אני מקווה, עוד לפני. מה מרגיש הוא, ששיאו מאחוריו במרחק של כמה עשורים טובים?

לא שיש לי איזו תובנה קונקרטית מהעניין, אבל בכ"ז זה העסיק אותי קצת בדרך, וטרחתי לשתף אתכם כאן.

שבוע טוב לכולם, ובהנאה מהקליפ המצורף למזכרת מהימים ההם. ואם הייתי יודע, הייתי מעלה רשימת השמעה שלמה של יצירותיו.