עוד מפרחי הרודודנדרון של גני דסקנטו
כללי
אם השבוע הקודם לא היה שיגרתי, הרי שהנוכחי היה שגרתי למדי. אבל אין לי חשק לסיכום במתכונת הרגילה, אז שיהיה במתכונת שונה. מותר.
הסופ"ש הקודם:
על היום המהנה בגני דסקנסו, כבר סיפרתי בהרחבה (מוגזמת). באותו ערב נסעה האישה לחברה, הבת בחרה לישון אצל חברה, הבן חזר מאוחר כדי לישון ולקום שוב למחרת לעבודה, ולי היה זמן פנוי בשפע. אבל המרץ והאנרגיה היו ממני והלאה. אז בהיתי בטלביזיה, קראתי רשומות, סידרתי תמונות, ובכלל – הייתי בטלן לתפארת. אפילו לרכיבה קצרה לא היה לי כוח.
מה בכ"ז - סרט
אחד מהחברה במפעל שבו אני עובד, נוהג להעשיר את ידיעותי באנגלית במילים וביטויים. לפני כמה שבועות הוא נזכר בשני סרטים שהתקשרו איכשהו למשהו שעליו שוחחנו, אז למחרת הביא לי אותם.
כדרכי נגררתי עם הצפייה, לא ממש מוצא זמן שמתאים לחשק לשריין כשעתיים לכל אחד. אבל יום הבטלה של יום ראשון שעבר זימן לי הזדמנות להתחיל. אז התחלתי.
הסרט The Renaissance Man בכיכובו של דני דה ויטו (שלא תמיד מתעכל לי בקלות) מספר על איש פרסום שמפוטר, ובאומללותו מוצב לעבודה בבסיס של צבא ארה"ב, בפרוייקט לטיפוח נכשלים, במטרה לתת להם סיכוי אחרון להשתלב. זה לא ממש בראש שלו, וגם לא ממש שלהם, אבל איכשהו הוא מוצא את עצמו מלמד אותם את המלט. ובדרך, מגלה בעצמו את טעמה של הצלחה, והם מגלים שיש בהם יותר ממה שהאמינו עד לאותו יום.
גיליתי שלוש עובדות מעניינות: א`-שגם סרט אמריקאי די דביק יכול לרגש אותי מאוד (רגשן שכמותי); ב`-שאני הולך ומפתח בעיית קשב וריכוז, כך שבצפיה במחשב התקשיתי להתמיד לאורך כל השעתיים, וכל הפרעה קלה הוציאה אותי ממנו (ועל הדרך גם בדקתי דוא"לים והצצתי בבלוג); וג`-הכוכבת המקסימה, בחורה שחומה ויפהפיה עם עיניים בהירות להפתיע, שברשימת הקרדיטים גיליתי ששמה סטייסי דאש. מכיוון שלא ראיתי אותה עדיין באף סרט, חיפשתי עליה בגוגל. היה מוזר לגלות שהרשת מלאה בתמונות עירום שלה (מלא או חלקי). היה מוזר לחוש את האכזבה מהעניין, למרות הסקרנות.
אקורדים של סיום
ביום שישי ציין הבן את יומו האחרון בכלל בביה"ס. זהו, חלפו להם 12 שנות לימוד. זוכר את יומו הראשון בכיתה א`, ואח"כ בעוד כיתות, ובחגיגת הסיום של ביה"ס היסודי. חתיכת פרק חיים. הפתיע והעציב אותי, שדווקא רגשן שכמוהו לקח את הכל באדישות. איכשהו, הוא לא התחבר פה למערכת הבי-ספרית. הסגנון הזה של בי"ס שמתנהל כמו אוניברסיטה (של כיתות לימוד ללא כיתת אם גרעינית, מחנך וקבוצת תלמידים שלומדים את רוב הקורסים ביחד) לא עזר לו למצוא את מקומו.
חוסר העניין שלו גרם לו לפספס את הבקשה לכרטיסים לטקס הסיום, כך שאנו ההורים ניאלץ לרכוש כאלה ביום האירוע, אם בכלל ישארו לנו. מבאס.
חוצמזה, נראה לי שהאווירה הזו של סיום, כשברקע סוג של פרידה וגיוס (כחייל בודד) גורם לו לנסות ולהתנהג הרבה יותר יפה ובהתחשבות רגשנית. זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים קטנים, אבל בעיקר בשיחות שסופסוף חודרות את השריון ההורמונלי ההתבגרותי האוטם אוזניים. וזה בהחלט משמח ומשביע רצון.
בבלוגיה:
כאמור, חוסר האנרגיה הכללי שלי נותב לשיטוט כאן בבלוגיה, אבל ליבול די נמוך של תוצרת יצירתית של תכנים משלי. ובכ"ז:
- גני דסקנסו – חוויות מצולמות מהגנים היפים שבסביבתנו.
- שוטטות – המשך יום הטיול שלנו ביום שבת שעבר.
- ריגשונים – רשומת סיכום על מחוות מקלדת חביבות, בדמותם של החייכן המוכר (-: ויתר חבריו.
ובענייני ספרים
שוב, עדיין עם "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול". מעניין אבל זז לי מאד לאט.
ולפני סיום:
יבול ראשון – חמצמץ אבל טעים:
שבוע טוב ומהנה לכולם (-:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)