רשומה מקסימה של עודג, בנוגע להיסטוריה המוטורית האישית שלה (עם בן זוגה) הזכירה לי שכבר מזמן הנושא אצלי ברשימת הנושאים הממתינים. אז באמת הגיע הזמן להקדיש קצת לנושא הזה. ומכיוון שרוב אלבומי התמונות שלנו מאופסנים עדיין בארץ, אאלץ להשתמש ברשת להמחשת העניין כשיידרש. מקווה שיהיה כיף (-:
בשנות הילדות המוקדמת, לא היתה לנו מכונית. ההורים הוציאו רישיון בגיל לא מאוד צעיר, ומדי פעם היינו זוכים לחסד מיוחד כשהסבים היו משאילים לנו את המכוניות שלהם לטיולים מיוחדים של חופשת הקיץ – סבא אחד את הקונטסה והשני את החיפושית החדשה שרכש בכספי הפיצויים מגרמניה, כשלכבוד העניין טרח ולמד נהיגה במאמץ ניכר, בגיל 60 (בערך).
לכן בכל שבת היינו יוצאים לטיולים בחורף ברגל, או לחוף הים באוטובוס. אני אהבתי את הישנים, האוטובוסים עם ה"אף" וספסלי העץ. תמיד היינו רצים לתפוס את האוטובוס. בחזרה כבר היה פחות נעים ללכת את כל הדרך בעליה המתחנה, ולפעמים האבא היה מתפתה ולוקח "ספיישל" למורת רוחה של אימי המחושבת יותר. את זה דווקא אהבנו.
לחלק לא קטן מהמשפחות בשכונה כבר היה רכב. המכוניות הראשונות היו של אבא של ארז, הקבלן, שלו היתה פורד אסקורט אדומה, תמיד מאובקת קצת. היתה האמריקאית הכחלחלה שהוחלפה אח"כ במרצדס, של אבא של רוני בלטה שהיה מדריך תיירים. וכמובן היתה האמריקאית הענקית ומעוררת ההשראה והערגה של הקונסול הצרפתי (אאל"ט). היו גם הדודג` D-200 בריח של נפט ודלק של מש` קירס, שהאבא עבד בדלק; היה הוואן המסחרי של אבא של זוהר וטלילה, שתמיד היה אפוף ענן של דבורים שנמשכו לריחות תרכיזי המיץ שאותם שיווק; גם האבא של עידית הופיע יום אחד ברחוב עם פיאט 850 כחולה ונוצצת, תחליף מרשים לפיאט 600 שהיתה לו קודם; וגם לאבא של יוסי וקובי היתב סוסיתא (אם אני זוכר נכון את המודל של הרכב הצהוב ההוא); ואפילו אבא של זאבי היה מגיע מידי פעם מחיל הים בריקשה קטנה ומטרטרת. אבל לנו לא היתה.
אח"כ עברנו דירה, ההורים התגרשו, ואוטו לא היה בכלל באופציות. לרוב החברים היה כבר בבית רכב, אבל אני עשיתי כושר בלרוץ ברחבי העיר כי ממש שנאתי לחכות לאוטובוסים. רצתי מתי שיכולתי, ולרוב הגעתי מהר יותר מהאוטובוסים (הייתי עושה תחרויות ריצה עם המכוניות על המדרכה, מכוון לתמרור הקרוב ומנסה להגיע לפני המכונית שבכיוון, וככה הייתי מתקדם מרצף של ספרינטים). בגיל 18 הייתי בין הראשונים שהוציא רשיון נהיגה, אבל לתרגל לא היה לי על מה. רוב החברים כבר היו שואלים את האוטו מההורים, וזה היה נהדר, כי ככה היה לי טרמפ לרוב, אבל זה כמובן לא ממש הספיק. אז אחרי עוד קצת זמן, עמוק בתוך תקופת השירות הצבאי, רכשה האימא שלי פורד אסקורט חלושה וקופצנית, שהגיעה לחיי לתקופה קצרה כדי לתרגל אותי כנהג צעיר, ולהנעים במשהו את החופשות מהצבא. אחריה, רכשה האימא שלי פיאט 127, לבנה וחדשה יחסית, שעליה כבר נהגתי יותר, חווה את הכיף הזה של העצמאות שרכב יכול להעניק (אני מניח שזו היתה החלטת הורים משותפת, כדי לשכנע אותי לוותר על הפנטזיה הדו-גלגלית של הגילאים האלה). מהאבא, שנישא בשנית, המעטתי לבקש את הרכב שהיה להם, כי תמיד זה לווה בפרצופים מסתייגים ותחושה מאוד לא נוחה שעליה העדפתי לוותר.
פורד אסקורט 1100 (דומה להיא שהיתה לנו)
פיאט 127, שאיתה באמת נהניתי
עד כאן הפרק הראשון, על המכוניות שלא היו לי, ואח"כ קצת על אלו שהיו קצת גם ברשותי.
בפרק הבא – על אילו שכבר היו שלי. אלו שהפתיעו, שאהבתי, שפחות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)