שרביט משחקי ילדות - אחרים

גם האיור המקסים הזה, של משחק הגומי, מהאתר של "נוסטלגיה און ליין" מתוך הספר אמת או חובה של דייויד סלע

בילדות ההיא של פעם, היינו משחקים תמיד זה עם זה. היום נראה שילדים משחקים לרוב זה ליד זה, למול מסך. היחד השתנה מהותית.

אם בחלק הראשון של השרביט המקסים הזה, שהעלתה פנינה (perhay) התמקדתי במשחקי הכדור השונים של ילדותנו. בחצי השרביט הנוכחי, שגם הוא ארוך למדי, אני מספר קצת על משחקי הילדות האחרים, עם דגש על משחקי חוץ – כאלה שמהם נהנינו בחצר וברחוב למטה.

מחבואים – זה היה משחק חביב עלי במיוחד, שגרם לי לחשוב על עקרונות של הסוואה, תכנון מהירות הריצה, וכד`. הכי אהבנו אותו בלילות חופשת הקיץ, כי בחושך זה הכי כיף. היו שלושה עניינים שסביב המשחק שתמיד היו מרתקים – בחירת השיטה של מי העומד, והדיון אם האחרון הנתפס הוא העומד או הראשון; גם היה דיון אם המשחק "עם הצלות" או בלי, והאחרון אם משחקים את הגירסה המתוחכמת של "אצבע שחורה" שבה העומד היה מושיט אצבע לאחור ומישהו היה נוגע בה, ואז היה עליו לנחש מי הנוגע. ניחש – העומד היה זה שנגע, לא ניחש נשאר העומד במשחק עצמו.

קרה לי פעם שהתחבאתי כ"כ טוב, שהחברה התייאשו ממני והלכו הביתה, חשבו שגם אני כבר פרשתי. פשוט התכרבלתי עמוק בחלק הקדמי של הסירה של גרוטאת האופנוע השחור שהיה זרוק לא רחוק מעמוד החשמל שעליו עמד העומד, מציץ החוצה מתוך חור קטן בפח הרקוב. איכשהו פספסתי בהצצה את ההחלטה של כולם לחסל את הערב, אז יצאתי לבד החוצה ללילה, מרוצה מהמחבוא, אבל מתוסכל מהתוצאה.

פעם אחרת קרה שנתליתי על חומת האבנים שתמכה בכביש, קרוב ומתחת לעמוד של העומד, כשאני מוסתר בתוך סבך הענפים והעלים שלא איפשר לראות אותי החושך.  התחלחלתי פתאום כשקלטתי שהדבר היבש, 20 ס"מ מול עיני אינו ענף קטן אלא רגל של עכבר מת...

תופסת – גם פה זה פשוט, אבל התחכום היה בסוגי ההצלות והמקלטים. תופסת גובה, תופסת צבעים,  ואחרונה - תופסת עכברים שבה המקלט מהיתפסות היה לעמוד בפיסוק, אבל אז היה אחד החברה צריך לעבור בין רגליך כדי לשחרר אותך. אהבתי את המשחק, כי יכולתי להביא את יכולות הריצה שלי והכושר גופני המשופר לידי ביטוי.

4 אבנים – משחק שהביא לידי ביטוי את היכולות האתלטיות בקפיצה לרוחק. מניחים 4 אבנים (או מקלות) על הקרקע, במרחק של כמטר אחת מהשניה. הראשון שנבחר קופץ כך שעליו לדרוך בין האבנים. לאחר שכולם עברו, מתחילה סדרה של הרחקות – המוביל קופץ בצעדים הולכים וגדלים, בוחר להרחיק כל כל פעם אבל לפי בחירתו, וחוזר להוכיח שהוא עובר. ובאותו רגע כולם חייבים לקפוץ בצעדים בין האבנים ההולכות ומתרחקות. מי שנכשל נפסל. אם הראשון לא עבר, הוא נפסל גם, ותפקיד המרחיק עובר לבא אחריו.ברור שאהבתי מאוד את המשחק, נכון?

גולות – רק לגולות היה מגיע רשומה עצמאית. כי היו משחקים שונים סביב העניין: בור (בכמה גרסאות), מור, בג-בג, קליעות ו"קרוב לקיר". ברור שלכל אחד מהמשחקים חוקים ברורים, טכניקות, אסטרטגיות שונות, וגם אלופים שונים. אני לא הייתי כוכב רציני, אבל גם לא ממש גרוע. היו לי אוסף מרשים, שחלקן נקנו, החלקן הוחלפו עם חברה, וחלקן הורווחו במשחקים. זאת שנראתה כמו כדור אבן היתה אהובה עלי במיוחד.

גוגואים – באביב, בעונת המשמשים, החליפו חרצני המשמשים את הגולות בכל המשחקים. חוצמזה, כפי שרמזתי ברשומה הראשונה בשרביט, אהבנו לשייף את הגוגואים עד שהיתה נחשפת ליבתם. אז היינו שולפים אותה בסיכה והופכים את הגוגו החלול למשרוקית.

קלאס – זה התחיל כמשחק בנות. הן היו מציירות על הרצפה מעין לוח עם ריבועים ממוספרים. הרעיון היה להחליק חתיכת אריח קטן וחלק למשבצת הנכונה, ובסדרת קפיצות להגיע אליה ולהחליק אותה החוצה. אנחנו הבנים אימצנו גירסה גברית קצת יותר. ציירנו מלבן ארוך וחילקנו אותו לשני מגרשים. המטרה היתה להחליק עם הרגל את פיסת האריח מצד לצד. אם לא ניתן היה להגיע לאריח מחוץ למגרש, מותר היה לקפוץ פנימה, אבל אח"כ לא היה אפשר לשפר עמדות. מי שפיספס יריבו קיבל נקודה. קראנו לזה קלאס-כדורגל. 

סימני דרך – את המשחק הרגיל הזה לקחתי ברצינות תהומית. הושבתי את האבא שלי לשרטט לי מפה של הסביבה, כולל המדרגות, הכבישים, הסמטאות והשבילים. ועל המפות שצילם לי מהמקור שהכין, הייתי מתכנן מסלולים, מגדיר כללים, מדמיין את הניווט ומגייס את כולם למשחק רדיפה אחרי, במסלול שתוכנן מראש. אחרי כמה פעמים הפסקנו, אבל הכיף של תכנוני המסלולים עדיין מפעם בי, גם אחרי כ"כ הרבה שנים, וביבשות אחרות (-:

שוטרים וגנבים – עוד משחק רדיפות, מעין תופסת קבוצתית. אני אהבתי דווקא להיות גנב, כי חדוות הבריחה מילאה אותי תמיד בריגוש.

חמור ארוך – כדאי להיזכר במה מדובר: זה משחק של שתי קבוצות. אחת היתה בתפקיד החמור הארוך, כשאחד היה נשען על הקיר, משלב אצבעותיו לכעין עריסה, ובתוך ידיו היה מניח הראשון את מצחו בעמידת בגו כפוף. אחריו היה מתכופף חבר נוסף, תוקע את ערפו הישבנו של זה שלפניו ואוחז ביריכיו. וככה נוצר טור ארוך של ילדים. בקצה הטור היו מציבים את החזקים ביותר. הקבוצה השניה, הרוכבים, היו רצים ונשכבים או מתיישבים על גב החברה הכפופים. אם החמור הארוך היה קורס מהמשקל שהועמס עליו, קבוצת החמור היתה מפסידה. אם היו מצליחים להחזיק מעמד בספירה עד 10 עד שאחרון הרוכבים קפץ והתייצב על גבו של החמור, או אם הרוכב היה נופל (בגלל צפיפות מוגזמת באיזור הזנב) אז הקבוצה של החמור היתה מנצחת. כיוון שהיו לי רגליים חזקות, וגם יכולת אתלטית ניכרת בריחוף רחוק לאיזור הקדמי, נחשבתי לשחקן ראוי ומוערך. הישג מכובד (ישר לרזומה), נכון?

שלום אדוני המלך – משחק דרמה משובח, שטיפח את יכולות המשחק שלנו. המלך הנבחר היה יושב נינוח, בעוד האחרים מתכננים לו הצגה. כשהיו מחליטים על נושא, היו מופיעים בפני המלך. אז היו נאמרים המשפטים האלמותיים: "שלום אדוני המלך", והתגובה: "שלום נתיני הנאמנים, איפה הייתם ומה עשיתם?" "היינו ב-(מקום כלשהו) ועשינו כך..." וכאן היו פוצחים חבורת הנתינים השחקנים בעוויות ופנטומימות בנסיון להציג למלך מה עשו – בנגריה ניסרו קרשים, במספרה סיפרו לקוחות, במכולת סידרו עגבניות, וכיו"ב פעילויות שיגרתיות. תפקידו של המלך היה לנחש מה עשו, וכשהיה מנחש היה קופץ ומנסה לתפוס את אחד הנתינים שיהיה מלך בסיבוב הבא.

לרוב המלך היה מצליח לנחש אחרי נסיון אחד, שניים או שלושה. אבל לא אשכח את הפעם שארז היה המלך, ואנחנו היינו ברחוב ועשינו.. תנועות של סיבוב משהו בידיים. הוא לא הצליח לנחש שאנחנו עובדים בזבל ומגלגלים חביות אשפה, כמו אלו שהיו פזרות לאורך הרחוב.

תוקע – זה בעיקר היה משחק של חורף, כשהקרקע היתה הופכת בוצית מעט. אז היו החברה לוקחים סכיו ישן, מוט מתכת, מברג או אפילו עט, ומשתמשים בו כסכין הטלה לנעיצה בקרקע הרכה. היו משחקים שונים סביב העיקרון: כדור הארץ, שבו היה מצוייר עיגול ומחולק למשתתפים שהיו נעמדים בתוך חלקיהם. בעזרת תקיעות, היו כובשים חלקים משטחיהם של האחרים ע"י סיפוח שטח שצורף בקו ששורטט בנקודת התקיעה, עד שהיו מפספסים ואז היה התור עובר, או עד שלא נותר למסכן שטח לעמוד בו, ואז היה נפסל. המנצח היה זה שהיה כובש את כל המפה. משחק נוסף היה 21, שבו היה צריך להצליח לתקוע 21 פעמים ברצף.

5 אבנים – זה משחק יותר של בית. היו קונים 5 קוביות פליז קטנות ואיתם משחקים. היו שני משחקים – חתול: של הקטנים, שהיו לו כללים ברורים שהצריכו לאזן על גב היד הקטנה קוביה, בזמן שהיד היתה אוספת לתוכה את הארבע האחרות (ועוד קצת וריאציות), והיה את הכלב, של הגדולים: העיקרון המנחה, זורקים באויר אבן אחת ובעודה באויר יש ללקט את היתר מהרצפה ולהספיק לתפוס את זו שהועפה. כיף של משחק זה היה.

גומי – כוד משחק שהתחיל כמשחק בנות, אבל אנחנו הבנים אימצנו, תוך שינויים קלים. הרעיון היה לקחת רצועה של גומי לבן, שהיה נמכר בזמנו לתחתונים, ולקשור אותו ללולאה גדולה. המשחק היה משוחק לפחות בשלישיה. זוג נייח מותח את הלולאה סביב הקרסוליים, והשלישי (או אלה שנותרו), לפי התור, היה צריך לקפוץ על הגומי כך שידרוך עליו ויוחזק על הרצפה, ואז בסדרה נוספת של קפיצות עוברים לרצועה שבצד השני של הלולאה והחוצה. כך בגבהים שעולים לאט עד לגובה הצואר. אח"כ היו סדרות אחרות, שחייבו שליטה גבוהה יותר תחת מגבלות הולכות ומחמירות. אם היה נכשל, היה מתחלף עם אחד הסטטיסטים שבצד. הרבה קפיצות והרבה קואורדינציה חייב המשחק הזה, שרוקן לאימהות את תיבת התפירה מהגומי הנחשק.

קפיצה על חבל – אני לא הייתי בעניין. זה באמת היה משחק בעיקר של בנות, למרות שלא פעם ניסיתי. הן דווקא מאוד נהנו ממנו. הוא הצריך תזמון נכון, חוש קצב ויכולות גופניות.

קדרים באים – בעידן שלפני מיזוג האויר, הבריכה היתה אחד המקומות המועדפים להפיג את חום הקיץ (ואח"כ גם להתחיל עם יפהפיות, אבל זה לא העניין כאן). יכולנו לבלות שם שעות, אבל היה לנו משחק יחיד שאפשר היה לשחק – הקדרים באים. אחד היה מתחיל במים, כשכל החבורה עומדת על הדופן. הוא היה מתקדם קדימה בלבד במטרה להגיע לקיר, והחברה היו אמורים לקפוץ למים ולעבור את הקו שלו, ובכך להתחמק מתפיסה. מי שנתפס או אם הגיע התופס (או רחד התופסים) לדופן ולא הספקת לקפוץ, היית מצטרך לתופס(ים). ככה תוגברה בכל תור מצבת התופסים ע"ח הבורחים, עד שנתפסו כולם. אהבתי מאוד את המשחק, כי יכולתי לצלול עמוק ורחוק ולרוב להצליח להתחמק מתפיסה בעצירת הנשימה לזמן רב. משחק כייפי!

כדורגל שולחן – לאורכו של שולחן ארוך, אחד היה מקפל מטה את האמה והקמיצה של ידו, ומניח על פאת השולחן את הזרת והאצבע הבולטות, יוצר שער. האחר, התוקף, היה מניח 3 מטבעות ומתחיל להתקדם איתן בבעיטות עם האצבע, כשנדרש להחליק כל פעם אחת בין השתיים האחרות בתנועות של משולשים, עד להכנסת אחד המטבעות לשער האצבעות של היריב. היה פופולרי גם בימי בי"ס, אבל ממש לא רק.

קלפים – לא היינו מתוחכמים מדי, אבל בעיתות שיעמום שיחקנו במלחמה (מפתיע מה היה כיף בשיעמום ההוא), חזיר (שזה בעצם טאקי), וזהו בערך.

משחקי לוח – פה השפע גדול – ממונופול, פאזלים, משחק הזיכרון ועוד שלל רב. אבל כמובן, המלך באמת היה המונופול (או ה"ריכוז" בגירסאות המוקדמות). יכולנו לבלות איתו שעות, צוברים ממון רב, נכסים, ושואפים תמיד להשתלט על תל אביב היוקרתית.

חי-צומח-דומם – משחק אינטלקטואלי, שהכיף הגדול בו היה לשחק בשלישיה, כי אז מגוון אפשרויות הניקוד היה מגוון יותר. כמה שעסקתי בלנסות להכין לעצמי בנק של ארצות, ערים, צמחים, שמות וכל מה שהיה שם לכל האותיות. רק תמיד נתקעתי בבעח"י באות ו"ו.

דוקים – עוד משחק של בית בעיקר, או לפחות רצפה חלקה. משחק שהצריך עין חדה, קואורדינציה ומוטוריקה עדינה, סבלנות והבנה מכנית. מאד אהבתי את המשחק, במיוחד כשהאבא שלי נתן לי סט דוקים ישנים מעץ, בניגוד לדקיקים מפלסטיק שהיו לכולם. אז גם לימד אותי כמה שיטות מתוחכמות של שימוש בדוקים אחרים, של לחיצה על הקצה שגורמת להתרוממות, וכד`.

היו כמובן עוד המון פעילויות מאד מהנות, אבל לא מובנות ובחוקים מסודרים. לכאן הבאתי רק את המשחקים של ממש. הפעילות האחרת היתה יותר מאולתרת.
ובסה"כ, נראה שדווקא היו יתרונות בחיים של אז, ללא כסף מיותר, ללא טלביזיה (לרוב), בשכונות צפופות ודי מכוערות של זוגות צעירים של אז. כי חוסר המשאבים והצפיפות איפשרו ועודדו פעילות חוץ אנרגטית ויצירתית.

ושוב, מוזמנים לאתר המקסים נוסטלגיה און ליין שבו יש איזכורים להרבה יותר מאילו שאותם אני הזכרתי פה.