יום שלישי, 1 ביוני 2010

אפשרות של אי / מישל וולבק

381 עמ`, הוצאת בבל 2007, מצרפתית לנה אטינגר.
את הספר סיימתי כבר לפני יותר משבוע. רק שכמו שהקריאה דעכה לי לקראת הסוף, דעך לי גם הרצון לסכם את חוויות הקריאה. ובכ"ז, יש בספר כמה דברים ראויים, לכן יש היגיון בלהתאמץ ולתאר מה יש בו ומה הוא עשה לי, כי הוא בהחלט גרם לי לחשוב.
תקציר העלילה (כהרגלי, מאתר סימניה):
מי מביניכם ראוי לחיי נצח?
דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע. סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. בגיל ארבעים ושבע, אחרי כמה מערכת יחסים כושלות, נראה שהוא מתקרב לסוף הדרך. ואז הוא פוגש את האושר. קוראים לה אסתר, והיא בת עשרים ושתיים. זה היה לפני אלפיים שנה, בתחילת המאה העשרים ואחת. הציווליזציה האנושית התקרבה לקצה והעולם המערבי רחש אידואולגיות אחרונות; האהבה נעלמה והמין, בהשפעת הפורנוגרפיה, הפך לבידור מנוכר; חיות המחמד תפסו את מקומם של הילדים במשפחה; בבתי החולים ובבתי האבות מתו הזקנים בהמוניהם מהזנחה. אבל החיים היו אמיתיים.
מבנה הספר:
הספר מדלג בין שני זמנים – זמננו אנו, בו מתוארים חייו של דניאל הנ"ל, וזמן עתידי רחוק, בו כתובים התיאורים של חיי ממשיכיו המשוכפלים גנטית של דניאל ועוד כמה ברי מזל.
דניאל 1 (זה בן זמננו), מתאר את ההידרדרות האנושית בציניות וניכור מתסכלים אך מעוררים מחשבה. הוא לא חוסך מלהדגיש את תחלואי העולם הודרני המנוכר וחסר התוחלת. ובמקביל, הוא מתאר את התהליכים המוזרים שאמורים היו להוביל לאיזה עתיד עקר ומנוכר, של שכפול גנטי בחברה עתידית פוסט-אנושית, שבה לא מתקיים מגע ישיר בין פרטיה.
בהיבטים המדביים (כפי שאני חש בכל ספר שנוגע בסוגה זו) יש כמה חורים מעשיים ותיאורטיים, שמערערים על הישימות של כל הרעיון. אבל מכיוון שזה ממילא לא הצד היותר חשוב של הספר, זה לא נורא מציק. טוב, רק קצת.
על חוויית הקריאה:
מכמה המלצות קודמות על ספרים שלו, הבנתי שוולבק הוא סוג של מיזנטרופ. הוא די סולד מהאנושות, מתרבותה, גינוניה, התמכרותה למין ועינוגים (שנראה שדווקא הוא מאד בעניין). וכזה הוא ספרו, שלא נותן הנחות לאנושות בכל היבטי הקיום האווילי והציני. ויש בכך בהחלט אתגר לקורא, שמנסה לגבש דיעה למול התיאורים והטיעונים שנשמעים הגיוניים למדי. גם האופן השנון של כתיבתו תורם לעניין ולסקרנות שמושכת את הקריאה.
בהמשך, משהתקדם הספר למחוזות היותר הזויים של העלילה, הוא הפך עבורי לטרחני, והתקשיתי לסיים אותו. הוא משך יותר ויותר לאירועים המדעיים בדיוניים (שכשלעצמם נשמעים הגיוניים), שהחוט הרעיוני שמוביל את כל ההתפתחות הולך ונעשה קלוש ומנותק מסבירות עבורי.
ולמרות הדברים המסוייגים, הוא עורר בי תהיות ומחשבות בשני נושאים:
  • ההנאה המינית – מכיוון שוולבק עוסק בנושא המיני לא מעט, ומייחס לו משקל גדול בכח המניע את האנושות, הוא גרם לי להרהר במהות ההנאה המינית – מה היא עבור האנושות, מה המגבלות ההגיוניות שנוגעות בה, ואם ראוי דיהיו כאלה; ומה בכלל מהותה של אותה הנאה מינית, מעבר לעינוג הפיזי המיידי שאנו מפיקים מהעניין. לא ארחיב כאן יותר מדי, אבל זה בהחלט נושא מעניין, שאולי אתייחס אליו בהזדמנות (ברגישות המתחייבת מהמקום הזה).
  • משמעות הסבל והקשיים האנושיים, בהגדרה של האושר והעונג האנושי. כי נראה שעולם סטרילי נטול קשיים, סבל וצער, מסמר גם את היעולת ליהנות ממה שיש. והמוטו הזה של "אין טוב בלי רע" הוא המוביל את הספר בשלב האחרון שלו.
ולסיום:
הבנתי שספריו האחרים טובים יותר. אז למרות שלא מאוד נהניתי מחלק ממנו, יש בי סקרנות לקרוא עוד משלו. אולי ספרים שמתעסקים פחות עם התחום של המדע הבדיוני, ועוסקים הרבה יותר עם הכאן והעכשיו. כי יש לאיש מה להגיד, והוא עושה את זה בצורה וסגנון בהחלט מעניינים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)