ביום שבת חיפשנו להכין תוכנית בילוי מסודרת ליום ראשון. למדנו שאם לא מתכננים, בד"כ מתעוררים מאוחר, וכל מה שנותר זה האפשרות לבילוי קצר ומקומי. בעקבות החוויה היפה מהגנים שליד הבית, עליהם כבר סיפרתי, ובעקבות המלצה חיובית, מצאנו את הגנים היפניים שבוואן נייס, שעל הביקור בהם אני מתכוון לספר.
כשהגענו, הסתבר שנפלנו במזל על אירוע שנחגג במקום, כחלק מהתרבות היפנית, ומוקדש למופעים ופעיליויות מהאי אוקינאווה (Okinawa Island) ששייך ליפן אך ממוקם די רחוק דרומה מקבוצת האיים העיקריים.
אז לפני שבכלל התפנינו לסיור בגנים עצמם, התארגנו לצפיה ברצף מופעים של שירה, ריקוד וקראטה, כשאני מסתובב ללא מנוחה, מחפש מחסה מהשמש שמציצה מדי פעם מביו העננים ומאיימת לשרוף לי את הקרחת.
אחרי מעט מילות פתיחה, והסברים על אוקינאווה ומיקומה, עלו לבמה כמה חברה, רובם נראים כבעלי שורשים באי ההוא, אבל גם אשכנזי מחמד (מתלמד). הם פתחו במחרוזת שירים עממיים חביבים. היה מוזר לשמוע את השירים, כי ממילא לא הבנתי כלום, אז התפניתי לשמוע ולהתבונן. הנשים שרו בקול גבוה במיוחד, ודי צייצני, וכולם נגנו בכלי פריטה ארוך ויפה שנראה מאוד דומה לשאמיסן היפני, שלו שלושה מיתרים. רק שהכלים שלהם היו עגולים ועליהם היה מתוח עור נחש. המנגינה פשטנית משהו, ללא אקורדים אלא תו בודד בכל פעם שנפרט על מפרט משונה ומגושם. המוסיקה, כנראה כמו כל התרבות שלהם, שמוקפדת ומאופקת, ומינימליסטית משהו, גם המוסיקה שלהם נשמעת. אז למרות שלא הבנתי, ולמרות המנגינה הפשוטה מוסיקלית (ואולי דווקא בגלל), בהחלט נהניתי.
ככה נראו החברה:
אחריהם הופיעה להקת רקדנים, בלבוש מסורתי, וריקודים מסורתיים. כלומר, כפי שיכולתי לצפות, ריקודים מינימליסטיים של תנועות קטנות ומינימום הבעה בפנים מאופרות לבן, מטוייח ומאובן.
הריקוד הראשון היה, אם אני זוכר נכון, ריקוד מסורתי לחגוג את היבולים. שתי נשים עם מניפות:
אחריהם בחור, גם הוא בתנועות מאופקות והבעה של פסל, בריקוד מחווה לקאראטה, שפותח באי (ועליו גם בהמשך התוכנית). ובכ"ז, ריקוד יפה:
אחריו הופיעה רקדנית יחידה, בריקוד שאמור להיות ריקוד פיתוי, שלפי המסורת היו שולחים את היפה בנערות לרקוד לפני נושה המיסים הממלכתי בתקווה לזכות ליחס גמיש. אי אפשר לומר שהרקדנית היתה יפה, אבל הריקוד היה יפה בהחלט יפה. שוב, מהוקצע, מדוד ובתנועות מאופקות וקטנות. וטונות של סיד לבן:
אחריהם הופיע רקדנית צעירה ומקסימה, בריקוד ותלבושת שהושפעו מתרבויות שמהוואי. לא הבנתי איך הגיעה ההשפעה, למה, ומה ההיגיון, אבל נענועי בטן חשופה וישבן מקפצץ, בסגנון שמזכיר ריקודי בטן, כנראה עובדים בכל תרבות ובכל שפה. אז הנה היפיופה הקטנה:
אחריה עלו שוב שתי הרקדניות, בלבוש אחר וללא המניפות. לא זוכר מה היה הנושא, אבל זה לא נראה שונה בהרבה מההופעה הקודמת הוורודה שלהם. ובכ"ז איכשהו זה היה יפה:
ולבסוף, עלו שוב הרקדן והרקדנית (היפה של הנושה) לריקוד אהבה שמאחוריו מין סיפור רומיאו ויוליה בגירסה מזרחית. המון להט היה בריקוד, להט קריר ומאוד יפני:
אחרי שהסתיימו סבבי הריקודים (בלי שהיפה הקטנה תופיע שוב), הם הצטלמו בצד, מחייכים לכל בני עמם וגם אחרים שבאו, אז גם אני חטפתי כמה תמונות של כולם יחד:
בינתיים עלו לבמה חבורה של לוחמי קאראטה, למופע יכולות והסבר על השיטה. סוף סוף גיליתי שהקראטה לא פותח ביפן עצמה, אלא באוקינאווה. גם גיליתי פתאום למה הם עסוקים בלרסק בלוקים, אבנים וקרשים עם הראש והרגליים. הרעיון אומר שאם הם מתאמנים בלשבור קרשים ולבנים על עצמם, הם מפתחים עמידות ועצמות חזקות. ואז יריביהם לא יכולים להכניע אותם והם בלתי פגיעים. תמיד ראיתי את זה ולא טרחתי להבין.
ואחרי ההסברים, הם הדגימו כמה קאטות (סדרת תנועות מתוזמרות מראש לאימון), ואח"כ הדגימו את העמידות שלהם לפגיעה, בשבירת קרשים למיניהם בבעיטות, אגרופים וכששוברים עליהם מקלות. היה בהחלט מרשים (אם כי אני לא יכול להתאפק מלחשוד שאולי הקרשים ההם קיבלו קודם טיפול מקדים במשורית קטנה, לאבטחת הרושם ומניעת פגיעה אפשרית).
ככה הם נראו – חברה יפניים (במיוחד הזקן הכחוש שהינו כנראה הבכיר) ועוד כמה, כולל ג`ינג`י אשכנזי למהדרין:
אח"כ עשינו סיבוב בגן המרשים. כצפוי, כמו כל התרבות הזו – מסוגנן, מדוייק, עצור וקפוץ. הכל בשליטה, כולל כל ענף של עץ (שנקשר כדי לכוון את גדילתו. בונסאי גדולים). כמו שעניתי לדקה בתגובתה ברשומה הקודמת, זה יפה, מרשים, אבל קצת חנוק לי. אין אפילו תלתל סורר. אז הנה עוד כמה צילומים, בנוסף לראשון שפותח את הרשומה:
בהמשך רצינו סושי, אבל כל הסושיות היו סגורות משום מה, אז נהנינו מפיצה דשנה, אגרולים ממולאים באבוקדו ובירה מענגת (בשם "ירמיהו האדום").
יופי של יום 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)