זו
לא אמירה שלי. אני גם לא כ"כ מסכים איתה, כי לדעתי (בלי להתעמק בזה כרגע),
החיים הם כן הכל, כי זה מה שיש לנו פה, וצריך לעשות מזה הכי טוב שאפשר.
אבל האמירה הזו היא של הבלוגרית שחף,
היא חיה (ז"ל), וממילא אי אפשר להתווכח על זה יותר. כי חיה, כמו שהרוב כאן
בבלוגיה כבר יודע, נפטרה שלשום, והותירה משפחה כואבת, חברים כואבים,
והמוני קוראים ומכרים שהכירו אותה דרך הבלוג. הכתיבה המקסימה שלה, רוויית
ההומור, חדוות החיים, האופטימיות, ודאגה והכנות העמוקה – כל אלה משכו
קוראים רבים וחיברו אליה רבים כאן.
אני לא הכרתי אותה מתחילת דרכה כאן. וגם כשהיכרנו, זה התחיל לאט אבל בהנאה. כשרובן
ידידי (ז"ל גם הוא) חלה, נוצר ביניהם קשר של תמיכה הדדית וקירבה. כשניפטר
רובן, התכתבנו, וממנה הבנתי שפשוט קשה לה עם הפרידות הללו כאן, והיא לוקחת
פסק זמן של מרחק.
מדי
פעם הייתי שולח מסר של דרישת שלום, לוודא שהכל בסדר אצלה. בפעם האחרונה
שהתכתבנו היתה לפני 4 חודשים (מביך איך שהזמן עבר מהר). התכוונתי לשלוח שוב
מסר של דרישת שלום שגרתית, אבל הבשורה הרעה הקדימה את התוכניות המעורפלות שלי.
ההגדרה
של חברים וירטואליים, לא נראית נכונה. הרי כולם כאן אנשים חיים ובועטים,
רגשיים ומשתפים, וההתחברויות לגמרי אמיתיות. לכן הכאב עמוק ונוכח וקורע לב,
ואמיתי לגמרי.
אז
חוץ מזה, לא בטוח שיש עוד הרבה מה לומר. תנחומים למשפחה, לחברים שכאן,
שיחד איבדנו חבר אהוב. והלוואי ולא נדע עוד צער, מכל סוג שהוא ובטח לא צער
חברים שהולכים הרבה לפני שנכון והגיוני.
פשוט עצוב נורא!
וכמובן, תנחומים למשפחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)