יום רביעי, 5 במאי 2010

יומולדת שנתיים לבלוג

בטיול לנאפה - המשפחה נהנית
(הבן, הבת, האבא, והאישה שמעדיפה להישאר מחוץ לתמונות כאן)
חברים, אתם כבר מכירים את חיבתי לסיכומים. אז יש הזדמנות לסיכום נוסף, ולא אפספס אותה. לכבוד החגיגה אעצור לרגע את שטף הדיווחים המצולמים מהסופ"ש הפעלתני שלנו מהפנינג המכוניות ומשמורת עצי הג`ושוע.
ובכן, חלפה כבר השנה השניה פה. אם בשנה הראשונה הופתעתי מעצמת החוויה של לשתף פה אתכם, קהל קוראי, הרי שבשנה השניה העמיקה ההתמכרות. כבר ידעתי מה אני רוצה, מה אני אוהב, מה הסגנון שלי.
אבל אתחיל עם סטטיסטיקות (אתם הרי כבר מכירים את חיבתי למספרים):
  • העליתי השנה 200 רשומות נוספות. בדיוק כמו מס` הרשומות החדשות של השנה הקודמת. מצחיק. רק שהשנה אני כבר לא מופתע מההספק.
  • השנה נרשמו כ-94000 כניסות. הרבה הרבה יותר מה-25000 של השנה הקודמת. נראה שיש כאן תנופה רצינית שקשורה בחשיפה, בהתמדה, ואולי גם, כך אני מתפתה לחשוב, בשיפור התכנים.
  • השנה הצטרפו לא מעט מנויים חדשים, וכיום יש לי פה 116 מנויים. שיפור נאה מה-60 של השנה הקודמת. חלק מהמנויים הישנים עזבו, חלק לא פעילים, אבל סה"כ נהנה ומרוצה מהחברים פה. כיף לי שאתם איתי.
  • זכיתי במפתיע פעמיים בבול התמונה הנבחרת, וארבע פעמים ברשומה הנבחרת. לא יודע כמה זה חשוב, אבל זה כיף, והביא לחשיפה.
במהלך השנה ליוויתם אותי באירועים רבים. בטלטלות שנגעו להמשך שהותנו פה בארה"ב, בעזיבת מקום העבודה הבטוח ויציאה לדרך חדשה ועצמאית, תהליך שלווה בתקופת אבטלה, אי ודאות, ולא מעט חששות.
ליוויתם אותי בעידוד בתקופה העצובה שבה איבדתי את רובן, החבר הקרוב והאהוב שלי. הוא חסר לי מאד, בדברים הגדולים והקטנים של החיים.
האנרגיה התיירותית שלנו לא דעכה, לשמחתי הרבה, כפי שכולכם כאן נוכחתם. שיתפתי אתכם בהנאה אמיתית במגוון החוויות האמריקאיות שיש ליבשת הגדולה להציע – חוויות טבע, אדם וסביבה.
ליוויתם אותי בתקופה של כשלושה שבועות של נסיון גמילה מהבלוג, שהבהירה לי את מידת ההתמכרות ועזרה לי לשלוט טוב יותר בדחף (כף אני משתדל להאמין, אבל לא תמיד באמת ממש בטוח).
חגגתם לי יומולדת מרגש, ששימח אותי מאד. יחד איתכם גם סיכמתי עשור קלנדרי. עשור של עליות, התפתחות, ירידות ומשברים, והרבה תקווה.
בנוסף, המשכתי את הטרנד של העלאת זכרונות אישיים על הכתב. זכרונות ילדות מוקדמים, זכרונות משפחתיים, ושלל רשומות נוסטלגיות שגרמו לי להרבה הנאה, והצליחו להפתיע אותי במידת ההנאה שהפקתם אתם הקוראים מהן.
גם ליוויתם אותי בסבלנות (מי שלא נטש), ובחיזוקים והכוונה, בהתפתחות שלי כצלם. אני עוד רחוק ממה שהייתי רוצה, אבל איתכם למדתי להתבונן יותר, להיות מודע יותר, להשתפר בביצוע הטכני ואפילו בניפוי המתחייב של הטובים יותר מאלו שפחות. עדיין דרך ארוכה לפני (במיוחד בנוגע לסינון וניפוי, כפי שנוכחתם רק לאחרונה), אבל אני בהחלט אוהב את הכיוון החדש הזה.
בקיצור – הבלוג הזה הוא אקלקטי לגמרי. כפי שאני – מתעניין בהרבה דברים שונים, מתפתח, מגוון. ועדיין, אחרי שנתיים, אני עוד מתקשה לזהות מה יקלע לטעמכם. לא פעם אני מתלבט לגבי רשומה זו או אחרת, אם היא בכלל ראוייה לפרסום ואם בכלל תעניין מישהו. איכשהו, דווקא אלה זוכות לחיבה יתירה.
מה שלגמרי ברור זה שאני אוהב, צריך ואפילו זקוק לקבלה הזו שלכם פה. להערכה, לחיזוק, לחום. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להודות. זה מביך, זה לא לגמרי מובן, אבל זה מה שזה.
אז תודה ענקית, לכל אחד מכם. שבמילותיכם, במחוותיכם, בתגובותיכם ובחום הכללי ששורר פה, מספקים לי את הפינה החמה הזו, בחסות התפוז. הפינה שחשובה לי כ"כ, מזינה אותי וגורמת לי ליצור, לחשוב, ולהיות פעיל כאן כ"כ.
ושוב, משפט מסכם הדומה לזה של השנה הקודמת - תודה לאישה שעדיין סובלת אותי, למרות הזמן הניגזל ממנה בגלל הפעילות פה, שחורג בהרבה ממגבלות הסביר מבחינתה, ולמרות שלא פעם היא מתקשה להבין למה אני כותב את מה שאני כותב, וחושף את מה שאני חושף.