אני מניח שכבר בכותרת, לא מעטים מביניכם שמכירים אותי, מרימים גבה בפליאה. אני ידוע כאתיאיסט שלם ומוחלט, אך בעל זיכה ליהדות וערכיה, למורשת העממית שלנו, למנהגים, לעקרונות. בקיצור – להרבה מהחבילה היהודית, רק בלי המרכיב הקטן הזה שנקרא אלוהים והשגחה אישית.
אז אם שאלתם מה הביא אותי לבית כנסת לאחר כ-4 שנים שהדרתי ממוסדות כאלה את רגלי, וגם אז זה היה בברמצווה של האחיין ולפניו בברמצווה של הבן (וגם אם לא שאלתם, אז בכ"ז), אז אספר שאתמול נדברנו להיפגש עם זוג חברים לפעילות תרבותית משותפת שכללה הרצאה על אהבה וזוגיות. הבנו שהמרצה הינו מרצה נהדר ומרתק וההרצאה תינתן בבי"כ לא רחוק מאזור מגורנו (30 ק"מ לא נחשב רחוק). כשנכנסנו, נתבקשנו מחמת קדושת המקום לשבת בנפרד – גברים משמאל ונשים מימין. התעורר מייד ויכוח כשאחת טענה שבאה להרצאה ולא לתפילה, ומולה עמד מציג המקום שטען שיש לכבד את המקום (מה זה לכבד מקום?). יכולתי להסכים עם שניהם, כל אחד משיקוליו, אבל עצם הויכוח לא עשה לי טוב.
חיכינו למרצה, ובינתיים בין השיחות עם החברים, הסתובבתי להתרשם מהמקום. היה נעים לראות את האוסף המכובד של ספרי קודש. אין לי עניין בהם, והסיכוי שתתפסו אותי מעיין בכזה אחד זניח למדי מחמת המרחק הרעיוני הגדול ביני לבין התכולה האמונית העמוקה שבהם. אבל אני לא יכול להתכחש לכבוד שחשתי לעם שלנו, שיודע ומוקיר את הספר באשר הוא כזה. כחובב ספר זה נגע לי.
המרצה הגיע, פתח לפטופ, מקרן ומסך והתארגן להרצאה. בינתיים ניסו שניים לקחת כיסאות, מאלה שלא היו מחוברים בברגים לרצפה, ולארגן לעצמם זווית ראייה נוחה יותר. מיד פרץ מין ויכוח, כאשר אחד מיושבי המקום הוותיקים התנפל בטענות של "אתם לא רואים שזה מסתיר!!" (וזה לא היה כי לא היה עדיין אף אחד שזה יסתיר לו), ו-"מזה החוצפה הזו, גם אחרים רוצים לראות טוב" (כאילו שעצם זה שאותם שניים תפסו יוזמה פוגע בו). תרשו לי לא לפרשן, אבל הסיטואציה הישראלית כ"כ הזו מעוררת סלידה. רק מביאים כמה ישראלים ביחד, וישר יוצאים השדים של הישראלי הנרגן והעצבני.
המרצה, רב צעיר למדי, נמרץ וחביב, הודיע שהתבקש לעכב מעט את ההתחלה כי יש כמה שמתעכבים והם בדרך. בינתיים, כך הודיע, ינצל את הזמן הנוסף וידבר על נושא אחר. ככה, מין תוספת למי שכבר נמצא, וידבר על שמו של אלוהים. וכך נכנס לפלפולים על האלוהים, על לשון הרבים, על "יוד Kיי וו Kיי" אלוקים ומיני דיונים ארכניים על כל אות ותג. ואני, שבנושא עצמו לא ממש עניין לי, וכדי לא להירדם, חשבתי לי מחשבות משלי על הסיטואציה. על העם שלנו שנוטה להתפלפל ולהתפלמס עד זרא, על נטייתנו הווכחנית (ומה רש"י אמר על השם ומה השכינה והאל וכן הלאה פלפולים ודיונים ארכניים), ואם ואיך וכמה זה השפיע על אופיינו העממי – ההישגים המדעיים, הנרגנות, האנטישמיות, הסבל.. גם חשבתי כמה אני מעריך את הרב הזה, שבמקום לשבת בנחת עם משפחתו הוא טורח ובא להרצות לציבור יהודים ישראלים כזה ולהשקיע בו את כישרונו ויכולותיו.
ההרצאה התחילה, והרב הנכבד הפליג באמירות, נכנס לפסיכולוגיה, לניתוחים ההשוואתיים בין המזרח למערה בענייני החומר והרוח.. הוא עניין לעיתים, שעשע מעט, חידש פה ושם למי שבעניינים פחות, וגם למי שקצת יותר וכן הלאה. בינתיים, בינות למילים נשמעו רעשים די מעצבנים של גרירת כסאות, שולחנות ומיני רעשים של סדר וניקיון. רעשים שנבעו מהיציע המוסתר למעלה, ודי עצבנו. ברגע מסוים התפרץ אחד החברה, קם באמצע הדברים וצעק בקול כלפי היציע "אולי אפשר להפסיק עם הרעש הזה? מה זו החוצפה הזו!!??" האמת – זה היה חוצפה, והרעש די עצבן, אבל יכול היה הישראלי הנ"ל לטרוח יותר ולעלות לשם להשתיק בנועם את הרעש, בלי לצרוח בקולי קולות ובלי להפריע לרב הנכבד. מה גם שיש לי הרגשה שאותם מנקים ומסדרים למעלה היו מבינים טוב יותר בספרדית ולא בצרחות בעברית.
טוב, הפלפולים המשיכו, אבל חילופי מבטים עם האישה שבצד השני הבהירו שאם לא נגיב נכון, שנינו נרדמים תוך רגע. אז בעדינות ובטאקט התחמקנו החוצה ונסענו הביתה להתמודד עם סוגיות הזוגיות והאהבה בעצמנו.
לא יודע מה אתכם, אבל ריכוז התנהגויות "ישראליות" שכאלה לא ממש מפעילות אצלי את בלוטות הגעגועים לארצנו הקטנטונת, זו עם השפם ובלי הדאודורנט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)