לפני כמה ימים, בעקבות רשומה נוסטאלגית בחלקה שהזכירה את שכונת ילדותי, עלו לבלוגיה עוד רשומות נוסטאלגיות מקסימות. נראה ששוחרר פקק, וזרם מחוייך עלה לסביבה הוירטואלית שלנו. היה כיף לקרוא וכיף לדעת על תרומתי הצנועה.
גם אצלי עורר העניין שטף נוסטאלגי, מחזיר אותי לנשיקה הראשונה (שעליה כתבתי), ולמבול נושאים פוטנציאלים לרשומות בסגנון: גן רינה, ילדי רחוב הירוק, השכנים בבלוק, הגינה, משחקי הילדות, הפעילות בצופים, המחנה על העץ, הבית הנטוש, מיצי - החתולה של ארז... ועוד הרבה שיכולות להסתעף מאלו שציינתי.
ואם היה זמן בשפע ייתכן והייתי כותב על כולם. רק שיש בכ"ז מעכב קטן – למרות חיזוקים מקסימים שקיבלתי מלא מעט מכם, עדיין יש לי הרגשה שפוטנציאל העניין בסיפורים האלה מוגבל. למה שהמיצי ההיא תעניין אתכם (למרות סופה הטראגי)? למה שגניה ואימהּ הזקנה מקומת הקרקע תעניינה אתכם במשהו?
ומצד שני, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם הסבתא שלי ז"ל. זמן לא ארוך לפני שהלכה לעולמה, כשכבר הייתה בבית אבות (מטופח למדי, ורציני ומכובד, שלא מנע ממנה לסלוד ממנו ולבוא בטענות אינסופיות), ובאתי לבקר אצלה באחד מימי השישי. לא הייתי נכד למופת וגם היא הייתה לא פעם קשה ולא נעימה, אבל פעם בכמה זמן הקפדתי להגיע (מתעלה על תחושת בחילה קלה לנוכח ריח השתן שתמיד שרר שם). באחד הביקורים חזרה שוב לספר קצת על עברה, על ימי טרום המלחמה בווינה, על המחזרים והבילויים, על האחות האמצעית שהתחתנה עם צייר מבטיח (שדווקא רצה את הסבתא הקטינה), ונסעה איתו לתור את העולם,וציוריו פיארו את קירות חדרה ועד היום מפארים את בתי משפחתנו המורחבת, כאשר הם עצמם (הצייר והאחות) נעלמו מתישהו בג`ונגלים של האמזונס... ככה, ועוד קצת התחלות סיפורים.
ואז, אחרי כמה משפטים והתחלות לא מחייבות כאלה (כמו תמיד), נאנחה לעצמה וקַבְלה: "אך, אם רק הייתי כותבת את כל הזיכרונות.." כמעט והפטרתי משהו ברוח "טוב, נו, פעם אחרת" ועצרתי עם השטות בזמן, מבין שלא תהיה פעם אחרת ומבין שבעצמה היא גם כבר הבינה.
לא יודע אם יש קשר בין החשק שלי לכתוב כאן, או שזה נובע אצלי ממקורות אחרים, אבל עצם זה שאני זוכר את רגעי המחשבה האלה, כ-20 שנה אחרי האירועים, אולי מרמזות משהו על הצורך שלי לא להתחרט אח"כ שלא כתבתי ולא תיעדתי ולא השארתי מין מזכרת אחרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)