יום שלישי, 3 בפברואר 2009

הולכים לתפוס לווייתנים


הפעילות של הסופ"ש האחרון נולדה למעשה שבוע קודם. היינו בטיול של כמה שעות, רק האישה ואני, בעיר הקטנה והחביבה – וונטורה. סיירנו להנאתנו ברחוב הראשי השוקק חיים, הצצנו בכמה מוזיאונים מקומיים קטנים, מחייכים למראה המוזיאון לארכיאולוגיה שמציג "ממצאים" בני יותר ממאה שנה... כאן, בעולם החדש, זה כבר נחשב לארכיאולוגיה. התפעמנו משפע הבארים, בתי הקפה, המזללות והמסעדות, שברובם היו שוקקי חיים (והתבאסתי שהמצלמה לא איתי, ואל תשאלו למה כדי שלא אצא אידיוט בפומבי).
התפלאנו לגלות תופעה מעניינת בעיר הזו – נראה שכל הג`אנק, המכונה לא פעם (בצדק או שלא) עתיקות, מצא את דרכו לשפע מוזר של חנויות ענתיקות. שלל חפצים מדהים ברבגוניותו, חלקם יפים יותר וחלקם פחות, והכול מגיע לעיר הזו למכירה. מוזר. היה גם נחמד לראות מדפי ספרים במחירים מגוחכים, אבל ויתרתי, לטובת בריאותה הנפשית של האישה (שבתורה ויתרה גם על כמה שמונצעס).
כשנכנסנו למרכז המידע לתיירים, גילינו שאת הרוב בעצם כבר ראינו לאורך הכבישים, אבל גילינו שמהנמל יוצאות הפלגות לאיי התעלה ולצפייה בלווייתנים שבדיוק עכשיו חולפים באזור בדרך למקסיקו להתחתן ולהמליט. יש, מצאנו תוכנית נפלאה לפעילות לשבוע הזה.
ביום א` קמנו כרגיל די מאוחר, נהנים מכך שישנן שתי הפלגות ביום והשנייה בצהריים, אז זה בדיוק מתאים לעכברי לילה שכמונו. הגענו לאסוף את המקומות המוזמנים ולצאת. השמים מאירים, השמש חמימה והבגדים החמים איתנו למקרה שבים יהיה קריר.
כמה תמונות בנמל, וביציאה:
 על הסיפון העליון, אחד המדריכים (שאח"כ הסתבר לי שהוא מגיע לארץ עוד שבועיים לחתונת בנו), מסביר לשלל הצופים המצוידים במצלמות שנרכשו היישר מעודפי חיל התותחנים המקומי, על שלל בעלי החיים שבסביבה. מראה צילומים, דיאגראמות וחומר עיוני למכביר. 
 יוצאים מהנמל ומתחילים לסרוק את האופק בחיפוש אחר אותות חיים. הבת תופסת שלווה נינוחה עם הארי פוטר, מחכה שהאקשן יתחיל.
 מסביב אנו זוכים לליווי צמוד של שחפים, ובמים סביבנו שקנאים, קורמורנים ושלל שחפים בצבעים (ובגילאים) שונים.
 פתאום, מבחינים באופק במשהו שנראה כאזור רוגש על המים השקטים. מתרקבים היישר ללהקת דולפינים גדולה ששוחים לצידנו, קופצים ונראים מאד נהנים מהאקשן. אני מנסה לצלם, אבל תמיד מצליח לתפוס את המים רגע אחרי שהדולפין נכנס לתוכם במהירות. מזל שהבת עם המצלמה היותר טובה מצליחה יותר להנציח את הקסם:
 
נפרדים מהלהקה וממשיכים דרומה, שוב בסריקה לראות בימני נשיפות לווייתנים. מידי פעם קופצים בדריכות למראה נתזים שיוצרים השקנאים בצלילותיהם הפרועות. הראות טובה והים שטוח, מצדיק את שמו כאוקיינוס השקט. מאד שקט. נהנים מנוף ההרים אבל לווייתנים – אין. פתאום עוצרים וסובבים סביב דג גדול שנראה מת למדי. מסתבר שזה, גם כשהוא חי הוא די מת, ולא מצליחים להחליט כמה חי הוא. לדעתי הוא מת לגמרי, אבל קשה לדעת. בכל מקרה, הוא נראה פסיבי לחלוטין..
 ממשיכים עוד, והאופק לא מרמז על שום ליוויתן. עוד עופות, ועוד שחפים אבל לא חתן השמחה. כולם מחפשים סימנים באופק, כולל הבת הפרטית שתפסה מקום בקדמת החרטום
פתאום, שוב פעילות באופק, וכשמתקרבים – להקת דולפינים ענקית בגודלה, המונים, למלוא העין. מפליגים דרכם באיטיות ובאופן מוזר הם ממש נהנים להצטרף, נצמדים לספינה ומלווים אותה כמו מחלקת האופנוענים שסביב הלימוזינה של נשיא צרפת. מתקבצים מתחת ולפני החרטום חבורה שלמה, שכאילו כמעט ונדרסת ע"י הספינה. מסביב נראים כאלה שחוברים מהצד בהנאה ישר לתנועה שמול החרתום. אני מצלם בפרעות, גם הבת מנציחה את המראה המלבב. מחזה מדהים.
 וסרטון קצרצר להתרשמות - בסוף
ןבעזרת אנגולי, הצלחתי להעלות גם את סרטון הוידאו המקסים שצילמתי שם. בהמשך, לאחר שנפרדנו מהלהקה המלבבת, התקרבנו לאסדת קידוח ושאיבת גז טבעי. על מצוף קרוב הסתופפו משפחת אריות ים (מזוהים עפ"י האוזניים ויכולתם לזקוף את החזה, בניגוד לכלבי הים) הנובחים לעברנו את קריאותיהם המוכרות. מעניין איך קפצו למעלה על המצוף הגבוה. מסביבם במים כמה מחבריהם שוחים להנאתם על גבם:

ומכאן חזרה לנמל. לא מאד מאוכזבים כי בכ"ז ראינו לא מעט ונהנינו משייט מענג, אבל בכ"ז את המנה העיקרית לא קיבלנו. אז כנראה שנצטרך להגיע שוב באפריל לראות את גדולי הסנפיר האוהבים לקפוץ מחוץ למים בקפיצות מרהיבות, או בקיץ לראות את הלוויתן הכחול הענק מכולם.
בנחיתה, בספקנו לקבל שיעור נסיעה בסגווי מחנות השכרה של כאלה. מגניב ממש. ואחרי שגם האישה וגם הבת השתלטו על העניינים סיכמנו להגיע בהזדמנות אחרת לחוות גם מהעניין הזה.
וקישור לחברה שמפעילה את הסיורים:

והסרטון:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)