2004, הוצאת כנרת - 446 עמ`, מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים (2006)
עלילת הספר מוכרת לכולם ואין לי כל כוונה לטרוח לפרט משהו בעניינה מעבר להעתקה מאתרים מתאימים. גם הויכוח הלוהט סביב ערכה הספרותי, שנע בין "זוועה קיטשית" ל-"ספר חזק ומטלטל" די מוכר במקומותינו.
אז מה לי יש להוסיף בנושא? אין לי הרבה. ובכל זאת, היה בו הנאה, היו דילמות, היה אקשן, ובעיקר עבורי – היה ספר לדון בו עם הבת האישית שלי, שהתרשמה ממנו עמוקות וחייבה אותי לקרוא – ומהר.
אז מה לי יש להוסיף בנושא? אין לי הרבה. ובכל זאת, היה בו הנאה, היו דילמות, היה אקשן, ובעיקר עבורי – היה ספר לדון בו עם הבת האישית שלי, שהתרשמה ממנו עמוקות וחייבה אותי לקרוא – ומהר.
אז כדי שלי יישאר ממנו משהו, אני מסכם כאן לעצמי את החוויות, וכדרכי מעלה אותן לזירה המשותפת. לא חייבים להגיב, אבל אם בא לכם – בכיף.
תקציר העלילה (מועתקת מאתר סימניה ומאתר טקסט)
אנה היא נערה רגילה, מלבד עובדה אחת ההופכת את יחסיה עם משפחתה לטעונים רגשית: הוריה הולידו אותה רק כדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להילחם בלוקמיה שלה. אנה באה לעולם לאחר אבחון גנטי לצורך תרומת מוח עצמות עבור קייט. בגיל 13, כמו רוב המתבגרים, היא מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה.
כך היא מקבלת החלטה שאולי אין להעלותה על הדעת, החלטה שתקרע את משפחתה לגזרים ושעלולה להיות הרת-אסון לאחות שהיא אוהבת.
הספר מעלה ומתמודד עם מספר שאלות נוקבות: מה פרוש להיות הורה טוב, אחות טובה, אדם טוב? האם מוסרי לעשות הכול להצלת חייו של ילד גם במחיר הפרת זכויותיו של אחר? האם כדאי לנסות לגלות מי אתה באמת, אם החיפוש הזה גורם לך לאהוב את עצמך פחות?
הבעד
הספר כתוב באופן קולח מאד. הוא זורם בעניין, מעלה סוגיות מוסריות קשות ולא מגיש לקורא פתרונות פשוטים לדילמה הגדולה בה הוא עוסק. אין נכון ולא-נכון, אין צודק, ושגוי, יש מאבק קשה וכואב ללא כעס בין דעות מנוגדות הנוגעות לסוגיה המרכזית – כמה הבת הבריאה צריכה להקריב מחייה לטובת אחותה החולה האנושה שסיכוייה נראים כאפסיים.
הדמויות רגישות, סובלות את המצב הקשה בקושי, נאבקות בתסכולים, באכזבות ובפחד הנורא של אובדן הבת החולה. ובכל זאת לא הכל קשה – יש נקודות אור, יש אופטימיות, יש אהבה ותקווה וחן קולח.
הנגד
ישנם בספר כמה היבטים שמורידים מערכו בעיני, ובכך הפכו לתחמושת יעילה למסתייגים ממנו (ובצדק מבחינתם).
השפה של כל הדמויות אחידה במורכבותה ורמתה. האימא, העו"ד, השופט, האח העבריין המועד, הבת – כולם מדברים באותה שפה קלילה וקולחת, מתובלת לעיתים במידת ההומור השחור הראויה או בכל דבר אחר שמתאים להקשר. ובהרחבה לעניין – רמת הניסוח ויכולות האבחנה של אנה הצעירה מאפשרת לה להתנצח בקלילות וללא כל יראת כבוד משתקת עם העו"ד שלה המלומד ועתיר הניסיון.
בנוסף, כספר אמריקאי שמכוון לראש טבלת רבי המכר, הוא לא מהסס לעשות שימוש בקלישאות טלנובליות פה ושם. ויש לא מעט כאלה, אם כי לתחושתי הן אינן אלו שנתנו את הטון.
אבל הנקודה הכי חלשה היתה הסוף שבו בחרה פיקו - פתרון מלאכותי שנועד לסחוט עוד דמעה אחרונה ולארגן יפה את כל המעגלים שיסגרו באלגנטיות. חבל.
השפה של כל הדמויות אחידה במורכבותה ורמתה. האימא, העו"ד, השופט, האח העבריין המועד, הבת – כולם מדברים באותה שפה קלילה וקולחת, מתובלת לעיתים במידת ההומור השחור הראויה או בכל דבר אחר שמתאים להקשר. ובהרחבה לעניין – רמת הניסוח ויכולות האבחנה של אנה הצעירה מאפשרת לה להתנצח בקלילות וללא כל יראת כבוד משתקת עם העו"ד שלה המלומד ועתיר הניסיון.
בנוסף, כספר אמריקאי שמכוון לראש טבלת רבי המכר, הוא לא מהסס לעשות שימוש בקלישאות טלנובליות פה ושם. ויש לא מעט כאלה, אם כי לתחושתי הן אינן אלו שנתנו את הטון.
אבל הנקודה הכי חלשה היתה הסוף שבו בחרה פיקו - פתרון מלאכותי שנועד לסחוט עוד דמעה אחרונה ולארגן יפה את כל המעגלים שיסגרו באלגנטיות. חבל.
לסיכום
הספר קריא, קולח, מעורר הזדהות, מרגש מאד בכאב בו הוא משתף את הקורא. יש לו חשיבות בעצם העלאת הדילמות המוסריות, ובעיקר מכניס את הקורא לתוך העולם המאיים והדי סגור של המחלקות האונקולוגיות, שלי היה פחות נגיש ופחות מוכר.
הספר קריא, קולח, מעורר הזדהות, מרגש מאד בכאב בו הוא משתף את הקורא. יש לו חשיבות בעצם העלאת הדילמות המוסריות, ובעיקר מכניס את הקורא לתוך העולם המאיים והדי סגור של המחלקות האונקולוגיות, שלי היה פחות נגיש ופחות מוכר.
ולדידי, ספר שמצליח לעורר כ"כ הרבה רגשות מהבת הצעירה שלי שווה קריאה. ובונוס מבחינתי – הכיף של לשוחח איתה לאחר סיומו 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)