החינוך המוסיקלי הרשמי שלי החל, בדומה ללא מעט מילדי ישראל, בכיתה ג` בשיעורי חלילית. אז קנו לי חוברת וחלילית עץ ומחזיק תווים, והתפללו שהנא יצא מהילד ברוך הכישרונות גם גאון מוסיקאלי.
אחרי כשני שיעורים, שאליהם התבקשה כיתת החלילית להופיע לשעת-אפס, הבנתי שזה לא בשבילי. כבר אז שעות כאלה לא היו החלק החזק שלי.
אחרי כשני שיעורים, שאליהם התבקשה כיתת החלילית להופיע לשעת-אפס, הבנתי שזה לא בשבילי. כבר אז שעות כאלה לא היו החלק החזק שלי.
עברה שנה של איפוק מוסיקאלי, שהוחלף בטיפוס על עצים וטיסני נייר, ויום אחד הופיעה בבי"ס משלחת מכובדת של מורים למוסיקה, שאספה מבין בני המחזור את הכישרוניים יותר ללימוד נגינה בקונסרבטוריון שבקרבת מקום. מאד נפגעתי שלא נבחרתי לעניין, אז הפעלתי את קסמיי והצלחתי להשיג גם לעצמי זימון לקונצרט הדגמה ומיון לכלים שנערך באחד הערבים אח"כ.
לערב התלבשתי יפה ובליווית אימי עשינו דרכנו למוסד המכובד. הערב התחיל בהופעה של ילדון ערבי (כי דיבר בערבית) קטנטן, לבנבן, עם פנים עכבריות, שהפלא לנגן בכינור. אחריו עלה ילד בוגר מעט יותר שחיבק צ`לו וניסר איתו מנגינות שלא עשו לי כלום. בהמשך, זוג ילדים בוגרים את יותר ממני עלו לבמה המרכזית וניגנו יחד על פסנתר וכינור.
לא ממש זוכר מה דחף אותי דווקא לכינור, אולי יצר התחרותיות שהתקשה לקבל את העובדה שקטנטן כמו ההוא יודע משהו יותר ממני, ואולי הדמיון שלי שלקח אותי למחוזות מתמטיים של מרחבי צלילים מוסיקאליים אינסופיים, שההוא "יכול לנגן כל צליל שהוא רוצה", אבל מויינתי לכינור, יחד עם חברי מהכיתה יורם. אותו יורם, ילד בלונדי נעים מראה, שיחד היינו משתעשעים בלדבר ג`יבריש צרפתי רב רושם במבטא כבד.
המורה, מר רובינשטיין הנכבד, גבר בשנות ה-50 המאוחרות, שצייד אותנו בכינור זעיר במידה 1/4 שעליו הולבשו שני מיתרים מתוך הארבעה להקל עלינו את תהליכי הלימוד. על חוברת התווים סימן בעיפרון את האצבע במספרים, וכך למדנו לנסר ולחרוק. לעיתים יורם היה מקבל שיעור לפני ואני ממתין ומאזין, ולפעמים ההיפך.
כצפוי נדרשנו להתאמן בבית על הביצוע בכדי להתקדם כנדרש. רק שלעבדכם קרצו העצים והחברים בחוץ יותר, אז הבית נהנה מהפוגה מסוימת מהניסורים ובחריקות.
כצפוי נדרשנו להתאמן בבית על הביצוע בכדי להתקדם כנדרש. רק שלעבדכם קרצו העצים והחברים בחוץ יותר, אז הבית נהנה מהפוגה מסוימת מהניסורים ובחריקות.
כעבור כמה שיעורים זכה יורם חברי שיותקן על כינורו המיתר הדקיק, זה המפיק את הציוצים הגבוהים והדקים. אני, שהייתי חרוץ פחות באימונים חשתי את הבושה של להיות מפגר בהתקדמות. כעבור שלושה ימים (השיעורים שלנו היו בימי שני וחמישי אחה"צ), הגעתי מביה"ס, והבנתי את הבושה הגדולה הצפויה לי בשיעור, כשכרגיל לא טרחתי בכלל לפתוח את קופסת העץ השחורה. אז אחרי הארוחה, תפסתי יוזמה והתאמנתי. לפחות חצי שעה. ממש השקעתי..
אחרי שנמאס, והרגשתי שמיציתי לאותו יום את המנה הנדרשת למניעת הפדיחה הנוספת, ירדתי לחצר בחיפוש אחר קצת אקשן. לא לקח לי הרבה זמן לשכנע עוד כמה חברים לשבור את השקט המסורתי שבין 2:00 ל-4:00, והפעילות השכונתית הרגילה התחילה. ברור לכם שדי שכחתי מהשיעור, אבל למזלי תפסתי את עצמי בזמן (כלומר כ-15 דקות לפני השיעור), טסתי במעלה ה-4+2 הקומות, חטפתי את הקופסה השחורה המוכרת וטסתי בריצה אדירה לקונסרבטוריון המרוחק. מזל שכושר ריצה טוב היה לי, כי הצלחתי להגיע בזמן. רטוב, אבל בלי לאחר.
כמה נשימות להרגעה, התיישבתי מול המורה הנכבד, פתחתי את הקופסה. איך אעביר את ההרגשה של המבוכה, כשהקופסה התגלתה ריקה.. מבט נבוך שלי, מבט די המום של המורה, הסבר מגומגם שלי שהכינור נשאר על המיטה כי התאמנתי.. גם ניסיון לשכנע אולי לעבור את השיעור עם כינור חלופי לא הועילו.
ההמשך כבר מובן לכם, אבל אתם מבינים עכשיו איך קרה שעולם המוסיקה, המשובץ יהודים כישרוניים לרוב, הפסיד את ההזדמנות להצמיח מתוכו כוכב עולה נוסף.
ואני קיבלתי פסק זמן של כמה שנים מהניסיונות לבדוק אולי בכ"ז העולם מפסיד. ההמשך, והיה המשך באפיזודה אחרת ושונה, בפעם אחרת.
ואני קיבלתי פסק זמן של כמה שנים מהניסיונות לבדוק אולי בכ"ז העולם מפסיד. ההמשך, והיה המשך באפיזודה אחרת ושונה, בפעם אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)