נו טוב, נחמדים האמריקאים...

כבר לפני כשבועיים הגיע הבת מביה"ס מעודדת ונרגשת (כמה שהרשתה לעצמה להראות). אחת הבנות האמריקאיות הזמינה אותה לבוא לבקר אצלה. הבת קצת היססה, חששה ממגבלות התקשורת, שהרי שליטתה באנגלית רחוקה עדיין מהמינימום, אז מצאה תירוץ משכנע וסיכמה ל-"פעם אחרת".

בינתיים היו עוד קצת ניסיונות, ועוד גישושים, והיום העניין יצא לפועל, עם לא מעט חששות. אחרי ביה"ס סוכם שיתקשרו, והחברה הרצינית אכן התקשרה. יפה.

האבא והבת הגיעו אלינו ונכנסו להגיד שלום, וסירבו בנימוס לקפה ועוגה וכד`. כנראה שהיום זה התור שלו (תחושה, לא בטוח). אחרי שיצאו האבא הזמין למסעדה. נחמד מצידו.
לקח אותן לאיזו מסעדת מזון מהיר, ואחרי שהזמינו הציעה ביתי המחונכת לשלם על חלקה. מפתיע, אבל האיש הסכים לקחת ממנה 10$ על המנה שהסתבר שהייתה יקרה יחסית לתמורה.

לי זה היה מאד מוזר. לא הייתי מעלה בדעתי לתת לילד לשלם כשאני זה שהזמנתי אותו למסעדה לבלות עם בני. ונראה לי שלדעתי שותפים רוב הישראלים.
האישה אומרת שאנחנו, הישראלים הלא מנומסים בעליל, נוטים לפרש נימוס קורקטי כחום אנושי. חיוך מתקבל כפשוטו – כהזמנה לקרבה. האמריקאים, להבנתה, מפרידים בין נימוס לקרבה. הזמנה לבילוי משותף לא אומרת שהם חברים (עדיין, אם בכלל), ואז מה פתאום שהאבא יזמין על חשבונו?

הסתבר שכבר קיבלנו פה תדריך בעניין, שהכין אותנו לצורך לצייד אותה בדמי כיס לצורך בילויים והזמנות כאלה. טוב, נראה שאני מעדיף בעניין הזה לא להפוך לאמריקאי.

ושני עניינים קטנים ולא קשורים:

1. בסופ"ש, אם הוירוס והשיעול לא יכריעו, אנחנו מתעתדים לנסוע לטיול ארוך למדי בן 3 ימים. לא בטוח כמה אצליח להגיע להציץ ולהגיב, אז נא לא להיעלב מהעלמותי. בינתיים הסימנים מעודדים עוד פחות...

2. הופתעתי קצת מתגובותיכם החמות לרשומה הקודמת על הנוף. לפעמים קשה לי להעריך בעצמי את האפקט. לי היה נדמה שהרשומה לא תהיה מעניינת, כי כמה מסקרן כבר לקרוא על ילד שבוהה בנוף. מקווה שלא הייתם רק מנומסים, ומקווה תמיד להפתעות חמימות כאלה. תודה