רוב חיי גדלתי בחיפה. בילדותי גרנו בדירת שיכון צפופה בקומה רביעית + 2 שזה הרבה מדרגות. המון. לא היה בדירה הרבה חן אבל היה בה משהוא קסום – מהמרפסת נשקף נוף יפהפה למפרץ ולנמל. שעות רבות ביליתי על המרפסת הזו – מקפל בלהט טיסני אוריגאמי ומשליך החוצה, משתאה מהביצועים האירודינמיים ומקווה שלא תהייה רוח שתיסחף אותם או תרסק אותם מבלי לתת לי צ`אנס ליהנות. המודעות אז לנושא הסביבתי הייתה נמוכה, וממילא החצר הייתה מטונפת בשאר לכלוכים מסוגים שונים. ושלי, כל חורף עם הגשמים, היו הופכים למזון לשבלולים ונעלמים.
אהבתי להשקיף על פעילות הנמל השוקקת, על פעילות הנתבים והגוררות, על יציאתם של הטרפדות (למי שזוכר) ועל ספינות שרבורג לפעילות הימית, בחנתי את הצוללות וידעתי את שמן, עקבתי אחרי פריקת האוניות במנופים, צפיתי בפעילות הרחבת הדגון.
בימים של מזג אויר חורפי וסוער הייתי נהנה לראות את הברקים הזוהרים מעל הים, את ענני הסערה המגיעים ומאפירים בעצמתם את השמיים. נהניתי להתבונן בימי הסערה בגלים הנשברים בסערה על חופי קריית חיים, צובעים את המים בלבן גועש.
לאורך כל חיי, למעט מגורים של 3 שנים בדירת קרקע שבתוך ואדי כשהנוף הנשקף הוא של קיר אדמה וצמחיה במרחק 5 מטרים מהחלון, התגוררתי בדירות עם נוף. היכולת לשחרר את העיניים לפוקוס באינסוף, לשאוף במבט את המרחבים, להרחיק ראות – אלה נדמים לי כחיוניים לבריאותי ולשלוות נפשי. לא פעם אפשר לתפוס אותי סתם ככה עומד ובוהה למרחקים, נותן למחשבות לנדוד.
לכן כ"כ התלהבתי מהבית הנוכחי שלנו פה בקליפורניה. מהחצר היפה יש נוף להרים הרחוקים ולעמק השטוח למטה שמהווה את המרכז של העיירה. אני אוהב לשבת שם, להציץ בנוף, לראות את השינויים בתאורה לאורך היום, את ענני הסער, השקיעות, השמש בצהריים, החום של הקיץ והירוק שאחרי הגשמים שעכשיו. תענוג יומי קטן ששווה לי המון.
אז קבלו אוסף תמונות של הפינה המועדפת בחלוף העיתים והעונות:
בוקר קייצי
צהריים בנובמבר
אחה"צ חורפי מעונן מהיום
ערב מעונן של יום חורף
צהריים שמשיים באמצע דצמבר
דמדומי ערב חמים בדצמבר
ומי שחי מול הנוף פעם אחת - כבר לא יכול להיגמל מזה (ואיפה מאיר אריאל עם המנגינה...)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)