חוויה ישראלית מתקנת

לפני שבועיים סיפרתי לכם על חוויה ישראלית אוטנטית מדי בבית כנסת מקומי. אז אתמול הזדמן תיקון מוצלח לחוויה שכיף לי לספר עליו.

ובכן, אתמול קיבלנו שיחת טלפון המזמינה אותנו להצטרף לחברים למופע סטנד-אפ ישראלי. לא שאלתי יותר מדי פרטים, היה נראה נחמד ושווה יציאה. התוכנית הייתה להגיע למקום, כ-20 דקות נסיעה מהבית, בשעה 8:00 בערב.
מה שלא היה בתכנון זה שהדרך הביתה תארך שעתיים ורבע, ושבדרך יתפתח כאב ראש (שדי צפוי, בהתחשב בלילות המופרעים בשיעול טורדני). טוב, על התוכנית לא מוותרים, אז שני אדוויל + קפה + החלפת בגדים – ויוצאים בדקה התשעים.

הדרך לא עברה חלק, כי המשטרה חסמה איזה רחוב, מה שאילץ אותנו לעשות איזה עיקוף ולאחר בשתי דקות (ואני שונא לאחר, במיוחד לאירועים שאין לי מושג מה טבעם). הגענו לבית, שאם לא הייתי מבין שהוא בית פרטי, הייתי מניח שהוא מין מבנה ציבורי: כנסיה, בי"כ או מתנ"ס. בית עצום. בפנים הוא מעוצב יפה ומוקפד, ומגעה הרגיש של בעלת הבית (שגם חתומה על חלק מציורי השמן שעל הקירות) ניכר בכל פינה. את פנינו קיבל בחור חרדי צעיר וגבוה, במעין בדיחה שלא לגמרי הבנתי שנוגעת לכיסאות שלא הבאנו ואולי היינו אמורים להביא. אני התייחסתי לזה כסוג של בדיחה (ולא בטוח שהייתה) והאישה התייחסה ברצינות (שלא בטוח שהייתה).

היו נשנושים בשפע, ושיחות סלון לא מחייבות, והכירו לי לא מעט ישראלים שטרם הכרתי, כולל את הזוג בעלי הבית – צעירים ממה שדמיינתי. אנשים המשיכו להגיע (וכרגיל אני מבויש על שלחצתי על האישה להגיע בזמן, ועל הלחץ מהאיחור של 2 דקות).

הגיע הזמן, ואנשים נפרדו בקושי מהעוגות והשתייה והתיישבו לאט במקומות, למול הבמה. לאחר כמה מילות פתיחה של ההוא מהבדיחה(?) בכניסה, בהן סיפר שהערב הינו חלק מפעילות ישיבת "נתיבות-עולם" מבני-ברק, המנסים לקרב לבבות בין חילונים/חרדים/דתיים, והראה מין סרטון וידאו של מפורסמים שנכבשו בקסם. האמת? לא התחלה מבטיחה מבחינתי, אבל ניחא.

אחריו הוזמן ועלה בצליעה לבמה איש מבוגר, חרדי במראהו, והחל לספר קצת מהרקע האישי שלו – שהיה בעברו טייס בחיל האויר שנפל בשבי הסורי במלחמת יוה"כ, ועל דרכו האישית לחזרה בתשובה. והסיפור הצליח להוציא ממני הרבה חמלה, והזדהות (בכ"ז בוגר חיל האוויר), וחיוכים. על חזרה בתשובה לא הייתי בא לשמוע, אבל סיפור אנושי חזק וטוב תמיד מתקבל בברכה.

לאחר כמה דקות של הקדמה, עלה לבמה בחור חרדי אחר, נראה כבן גילי בערך, ששמו שמעון פרץ (מישהו זוכר? כי אני לא הכרתי). הבחור התחיל במופע סטנד-אפ מקסים, מחייך על עברו המפוקפק כחילוני, על חייו כבדרן מוכר, על יחסו המזלזל לנשים (שרבות מכן בטח מכירות כחלק מההווי של הישראלי ה"זה" שלא היינו רוצים להכיר), על משפחתו, על נשים וגברים בכלל, ועוד. מופע ארוך, מרתק לכל אורכו, מקסים, מצחיק ומלא חן.

לרגע האיש לא ניסה להיות "מחזיר בתשובה", רק סיפר על עצמו ועל האושר שמצא בחייו. נחמד, ומחוייך וחביב להפליא. אח"כ, אחרי כשעתיים על הבמה, עברו לקטע הבלתי נמנע של תרומות. הייתי תורם (משהו שמקביל למעין תרומתי במקום דמי המופע שלא נגבו) רק שהתרומות היו ע"ס 864$ בלבד, בפריסה שנתית – תמורת מזוזה שבה אין לי צורך. אז מכיוון שרף התרומה היה גבוה מדי, בכלל לא התכוונתי.

בסוף, לקראת פיזור, ניגשתי אל שלושתם, והודיתי על ערב נחמד ונעים במילים "תודה, היהדות שלכם מקרבת לבבות". שמעון פרץ נדלק על הדברים והפציר בי לומר אותם בהקלטה מול הווידיאו. ניסיון להישאר צנוע ובצללים לא כ"כ הצליח לי, ונעתרתי לחזור על המשפט למול המצלמה. שיהיה, גם סוג של תרומה. הם באמת מקרבים לבבות, בלי קשר לאמונתם הרחוקה ממני ומוזרה לטעמי.
אח"כ, למרבה הבושה, גיליתי שלבשתי בטעות את הסוודר שנפרם בצווארון. מילא האנשים שפגשתי, אבל להיות מונצח בפדיחה במצלמה זה טיפה פחות נעים.

כמה שונה, ונעים, וחביב היה ביחס למפגש הקודם. ייתכן שהאכסניה הבלתי פורמאלית בבית פרטי, העירוב הטבעי של נשים וגברים, והתוכן ההומוריסטי של הערב הקרינו גם על הסביבה. בהחלט חוויה מתקנת.