לפני כשבועיים העלה מטוב-ועד-רע שאלה מסקרנת לחלל הווירטואלי המשותף: "הבלוג עבורכם הוא יומן אישי או רשת חברתית?" אני די הזדרזתי להשיב שיש בי משניהם, אבל לתחושתי, עבורי הבלוג הוא יותר יומן מרשת חברתית. שלתיעוד יש יותר מקום מלפרסום.
וחשבתי שצילמתי הרבה יותר. פשוט הייתי כ"כ סחוט שהפוקוס בראש לא תיפקד
לא חלפו כמה ימים, ורצף אירועים מצער שעליו דיווחתי, הביא לגל תגובות עידוד וחיבוק ותמיכה, ושכנע אותי, לשמחתי, כמה טעיתי. הבנתי כמה חשוב לי לעדכן אתכם פה באירועים השמחים אך גם באלו הפחות, וכמובן, כמה חשובות לי התגובות, כמה מחממות לב ותומכות.
אז גם חשבתי שבעצם, בכל רשומה יש מן התיעוד (מחשבות, רגשות, אירועים, חוויות) ויש מן השיתוף החברתי שבפרסום ובתגובות. אבל יש רשומות שמכוונות בעיקר לתיעוד, ויש שמכוונות בעיקר לשיתוף בחוויות ובאירועים. אלו המצערות של הזמן האחרון היו בעיקר מהסוג השני כמובן.
אז בהקשר הזה, אני מניח שלרשומה הנוכחית, מלבד החלק הראשון הנ"ל, יש יותר ערך תיעודי – לרשום את קורות התקופה הסוערת האחרונה. השיתוף כמובן חשוב, אבל לא איעלב אם לא תמצאו את הדברים מעניינים במיוחד, או שווים תגובה.
ובכן, את מפתחות הבית החדש קיבלנו ביום רביעי, לפני כשבועיים וחצי, ביומיים איחור. האיחור נבע מכך שהדיירים הקודמים לא פינו את כל הג`אנק שאגרו בבית. אז למרות המאמץ שלהם, לקחנו צוות פינוי שתמורת 80$ פינה את השאריות הרבות שנותרו.
נכנסנו במרץ עם הצבע והרולרים שקניתי ביום הקודם, והתחלתי לצבוע. מאמץ אינטנסיבי, וכעבור 7 שעות עבודה (עם הפסקה מתבקשת לצהריים) נרשמה התקדמות ניכרת. 3 חדרי הקומה העליונה והמדרגות היו צבועים בשכבה ראשונה.
חזרתי הביתה תשוש. מביך להודות עד כמה התדרדר הכושר, אבל מה שיכולתי לעשות בקלילות לפני 20 שנה, מיד ביום הראשון (ועשיתי הרבה עבודות שכאלה), פשוט לא ממש עובד. אחרי מקלחת קצרה נפלתי למיטה כ"כ גמור, שאפילו שכיבה הייתה מאמץ מוגזם.
ביום השני והשלישי כבר נכנסתי לכושר, וגם הגבלתי את מס` שעות העבודה, כך שהימים לא הסתיימו בכזו נפילה. ביום השלישי, יום שישי, התחלנו מוקדם יחסית את העבודות וסיימנו בשעה סבירה. זיכרון החוויה הנעימה בבריכה, של השחייה המרעננת, עזר לי לפתות את האישה לטבילה רומנטית מענגת בשניים. איזה כיף של פרידה מהבריכה הזו, שלא הרבה נהנינו ממנה.
באחת מצלילות השכשוך, חשתי שנכנסו לי מים לאוזן, אז אחרי שיצאנו ניסיתי את כל הטריקים הידועים והנלעגים למראה – קפצתי על רגל אחת עם הראש מוטה כשהאוזן הסתומה למטה, הטחתי את הראש בכר עוד ועוד. וכלום, לא עוזר. אז ניגשתי לשיטות היותר עדכניות וניסיתי לטפל בעצמי עם קיסם אוזניים. שוב כלום.
אז ככה, באוזן סתומה הלכנו שוב לאכול ארוחת ערב עם החברים הטובים שבקלבאסאס (CALABASAS עיר הדלעות השכנה). איתם אכלנו, ובילינו בנעימים, וצפינו יחד שוב בכמה פרקים מ-"בטיפול-2".
בבית, הרגשתי גם תחושה לא נעימה באוזן שמאל, אז כפעולה מקדימה ניסיתי לטפל גם בה עם קיסם, אבל למרבה המבוכה נסתמה מייד גם זו. פתאום שקט מוזר אפף אותי. לא שומע כלום (כמעט, רק מה שממש חזק), לא יכול לדבר בטלפון. זה ממש תחושה מוזרה, לו מודעים כמה רעש רקע סובב אותנו עד שפתאום נהיה שקט. אפילו את קול הצעדים שלי לא שמעתי, שזה קול נורא טבעי שלא שמים אליו לב בד"כ. אבל החוויה בסה"כ לא הייתה נוראית. אז קבעתי ליום ב` תור לרופא, ובינתיים עבר עלי סופ"ש שקט.
ביום שני, יום של סיומת לקראת מעבר, סיימנו את הצבע, הניקיון, הטיפולים השונים בבית, וניקוי יסודי של השטיחים, שהחזיר אותם למצב כמעט חדש. גם הספקתי להגיע לרופא, ששלף מחדר אחורי בקבוק ענק שנראה כמו מלבין, הוסיף לנוזל שמזג מים, מילא מזרק גדול עם פיה מיוחדת וירה לי את התערובת לאוזן. כמה סבבים והופ – העניין נפתח. פתאום שומעים את העולם. מדהים! באותה הזדמנות הוא גם הודיע לי שרצוי שאעשה משהו, כי הכולסטרול גבוה. הבנתי את הרמז, ופתחתי בדיאטה מבורקת של יותר ירקות ודגים. בהמשך יתווסף גם יותר ספורט.
המעבר תוכנן ליום שלישי, למחרת. אז הזמנתי דרך האינטרנט משאית להובלה, וגם שני פועלים מקסיקנים של קבלן ישראלי מקומי שנידב אותם לטובתנו (שוב תודה, ציון). קמנו מוקדם והאישה הקפיצה אותי לסוכנות, לא רחוק, להביא את המשאית. המשאית עצומה, הרבה יותר מהדבר הכי גדול שיצא לי לנהוג עליו בכביש. מגיע הביתה, ומתכנן לעלות ברוורס על הרמפה המשופעת של החניה. התמרון מתחיל טוב, אבל הזנב הארוך של ארגז המשאית משמיע קקחחחחחח על הבטון ונתקע. אני משלב להילוך קדמי, לוחץ על הדוושה, ומלבד רעש ועשן לבן מכיוון הגלגלים האחוריים ימניים לא קורה ממש כלום. לחץ, אני עומד לרוחב הכביש, חוסם כמעט את כולו, והמשאית לא זזה. במזל נשאר מספיק מקום לעבור, כך שהכביש לא חסום לחלוטין. אני עומד נבוך, ולא ברור לי איך אני יוצר מהמצב. אני מחפש איזה מוט או קרש חזק, שולף את הג`ק מהאוטו השכור שלי (כי במשאית, מסתבר, אין) ומנסה למצוא נקודות משען לדחוף את המשאית עם הג`ק. לא מוצאים קרש או מוט, אז אני משתמש בעגלת המנשא לארגזים שלקחתי גם בשכירות ודוחף איתה. בינתיים מגיעים הפועלים, ואחד לוקח את העגלה השנייה, תוקע מתחת לארגז ומצליח לנענע קצת – המשאית זזה כ-5 ס"מ. פועל אחר מעלה רעיון מעניין, לוקח לוח עץ ופטיש, ומנסה לתקוע אותו מתחת לגלגל המחליק כדי לייצר מספיק חיכוך שיזיז את המפלצת קדימה. עוד ניסיון, עוד עשן לבן וכלום. מאמץ נוסף עם הג`ק, והג`ק קורס בהתעקמות. הלך הפתרון האפשרי.
אז נזכרתי שאני בעצם מהנדס. וזה מביא אותי לשלוף מהמחסן את משאבת האופניים ולבדוק לחץ בצמיגים. לאחר מחשבה קצרה נוספת, רוקנתי אויר מהצמיג הימני קדמי, דבר שהוביל לירידת קלה של קדמת הרכב, ושקיעה של הגוף על הגלגלים שהיו באוויר. קפיצה לקבינה, התנעה, ובמזל-טוב המשאית זזה יפה קדימה.
עכשיו חניתי לאורך המדרכה, והתחלנו להעמיס, כשאני כבר מזיע מהלחץ, החום, והמאמצים השונים לחלץ את הכלי התקוע. כאן השארתי את האישה ויצאתי להקביל את פניו של טכנאי התקשורת, שמתקין בדירה את בל התשתית לכבלים, אינטרנט וטלפון.
בינתיים, החברה ניצלו את נוכחות האישה והעמיסו את הרכב ביעילות נפחית נמוכה. אז אחרי כשעתיים אני נקרא לחזור לנגלה ראשונה. בבית, מסתבר להפתעתנו – נשאר לא מעט. אז עושים נגלה ראשונה. החברה עייפים ורוצים הפסקת צהריים לאכול. אז האישה קופצת לקנות פיצה, וקצת שוכחת את עצמה וקונה אספקה לכל הבית, כולל מיקרוגל. נורא דחוף! ואני, שרואה שהחברה לא עומדים בעומס ובקצב, וגם התמרונים המסובכים של הציוד לקומה השנייה לא ממש מסתדרים להם, מתגייס גם ובהרבה אנרגיה מסבל איתם יחד את כל התכולה.
הפיצה הגיעה, ואנחנו יושבים לאכול. בסיום מודיע הזקן שהוא גמור ורוצה לפרוש. זה קצת מסבך את התכנונים, אז שכנוע עדין וחד משמעי מביא אותו להתגייסות חלקית – הוא יעמיס איתנו את המשאית בבית, יעזור לנו לפרוק את הריהוט המוחזר לחברים בקלבאסאס ויפרוש שם. הצעיר ימשיך איתי לסיים את הפריקה.
אז שוב, העמסנו, ונסענו, ופרקנו, והזקן בינתיים חזר לעצמו, ובמאמץ משותף סיימנו לשים בכל בחדרים – ערימות ארגזים, רהיטים פזורים, ובלגן עצום. הגשתי לחברה תשלום יפה (מעל המקובל לשעות שעבדנו) ואז, אחרי התודות על הנדיבות הוספתי לכל אחד 20$ על המאמץ הנוסף וההתגייסות לסיום. אפילו הספקתי להחזיר את המשאית, שכל עלותה ביום הזה הייתה 80$.
ועל תהליך ההתמקמות הארוך – בהמשך. אבל קבלו כמה תמונות ראשונות להתרשמות:
בכל זאת קצת נוף יש
המשאית..
הבית מבולגן עם ארגזים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)