"נקודת
הבזק" היא מושג מתחום הכימיה, המתאר את הטמפרטורה בה חומר דליק מתלקח
מעצמו. אבל אני לא מעוניין לספר פה על ענייני כימיה רגילים, אלא אולי יותר
על פיזיקה.
ובכן,
ביום שישי בערב נסעתי לנמל התעופה לקבל את פניהן של האישה והבת שחזרו
מביקור בארץ. שעת הנחיתה, 18:56 הצריכה יציאה מוקדמת מספיק בגלל הפקקים
הצפויים. ואכן, בזכותם של הפקקים הרגילים (לא נורא יותר מבד"כ) הגעתי בדיוק
בזמן. חניתי בחנייה קצרת המועד בטרמינל ונכנסתי להתבונן בלוח רק כדי לגלות
שהנחיתה הועברה לטרמינל אחר ומתעכבת בכ-3 שעות.
אז
מה עושים כשצריך להרוג 3 שעות המתנה (ועוד קצת, כי צריך לעבור את כל
התהליכים)? אז ניגשתי לאוטו ויצאתי ממתחם הנמל בחיפוש אחר איזו סטאר-באקס
מקומית. בגדול, אני לא חובב את הרשת הדי פלצנית הזו, בעיקר כיוון שהקפה
שלהם הוא אמריקאי מדי לטעמי - כלומר דלוח! אבל כשרוצים לשרוף כמה שעות,
האווירה, הכורסאות, והקפה הדלוח אבל הכי טוב שכנראה ניתן להשיג, זו פשרה
סבירה.
חניתי,
הורדתי את ה-GPS מהמתלה, כי המקום לא היה נראה דווקא כחסין גניבות,
ונכנסתי לסניף. על כורסה שבסמוך לכניסה ישב איש עם קפה בלבד, מולו ישבו זוג
צעיר מאד, נערה ונער, ושיחקו קלפים, בהמשך עוד מישהו המרוכז בלפטופ שלו
ועוד חבורה קולנית של ארבעה צעירים. הזמנתי את קפה ההפוך המחוזק ועוגית
שיבולת שועל וצימוקים, ואחרי שאלה הוגשו לי הלכתי לתפוס את הכורסה בפינה
שהתפנתה בינתיים, למול הזוג הצעיר. שלפתי את הספר הנצחי כמעט שלי (כמעט
חדשיים), שכמובן היה איתי, והתארגנתי לבילוי.
הגנבתי
מבט אל השניים שמולי. הם שיחקו ביניהם איזה משחק קלפים שלא עמדתי על טיבו.
הנער, גבוה, שקט למדי, היה נראה COOL למדי. לא נרגש ולא יותר מדי מתבטא.
הנערה שמולו, שתווי פניה הכילו אלמנטים בוגרים להפתיע, היתה נרגשת ואנרגטית
הרבה יותק. חיוכים, התפתלויות גוף, מחוות מוגזמות, צחוקים נרגשים וכיו"ב
מיני טיזינג.
כל
המחזה קצת הפריע ליכולת הריכוז בספר, אבל לא התלוננתי על מופע תיאטרון
החיים שמולי. כקהל לא אדיש, מצאתי את עצמי כנראה מחייך בהנאה, וחיוכי זכו
לחיוך נבוך בחזרה.
אז
הם עברו לפינה מרוחקת יותר, אבל עדיין בטווח הקליטה שלי, והמשיכו במשחק.
לאט לאט נרגעו הרוחות, והטמפרטורה החלה לעלות. בעיקר הודות למחוות נוספות
של הבחורה, וכנראה שהיענות מוגברת של הבחור שישב בגבו אלי. עוד כחצי שעה של
העלאה מבוקרת של הטמפרטורה, והבחור, באגביות עבר לשבת לידה על הספסל. היא
לא נשארה חייבת, ובאגביות קיפלה את הרגל ולגמרי במקרה הניחה את בירכה
החשופה על ירכו.
ומכאן,
העניינים התפתחו מהר. עוד כמה שניות, ואני מרוכז במחזה לחלוטין במסווה של
קורא שקוע, והנה פרצה הלהבה כשהבחור גהר לעברה ונשק על שפתיה. ועוד נשיקה
מהוססת, כניקור, אבל כבר נענית יותר, ועוד כמה מילים, ועוד אחת, ואז הם קמו
לזוז..
ביציאה,
שניהם מחוייכים לגמרי, קצת מתנודדים מריגוש, עברו על פני ואיחלו לי ערב
נעים. החזרתי להם ברכה וחיוך, שותף מקרי להתרחשות המקסימה.
ואני
מניח שהאירועים הללו, שעמדו בניגוד גמור לרוחו של הספר שאותו קראתי, עזרו
לי לא לדעוך לתחושות הקשות שהספר מעורר, במיוחד לקראת סופו (המלצה מפורטת
בקרוב).
והעיצוב הלא משהו הפעם בחסותו של וירוס אגרסיבי שחירבש והשבית לי את המחשב, אז אני בינתיים מאולתר עם אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)