ביום המחרת למעבר הדירה, הגיעו האותות הצפויים. אני לא יודע אם אתם מכירים את ההרגשה של אחרי הפעם הראשונה שהולכים למכון כושר והכול נראה קליל, ולמחרת אי אפשר לזוז. אז זה מה שחשתי – הידיים סירבו לתפקד, הרגליים לא סחבו אותי, פרקים משונים דאבו. ומכיוון שלא הקשבתי לאותות, חתכתי את האצבע, שברתי ציפורן ברגל ובקיצור – הייתי די מנוטרל בימים שאחרי.
אבל בכ"ז התגייסתי, ויחד עם האישה פרקנו את המזוודות והארגזים, הריהוט הורכב והבית בסה"כ קיבל צורה. ביום רביעי בלילה, לפי שעוננו, מותשים אבל לא רגועים, התקשרנו לארץ לברר מה קורה עם החבר החולה שלנו, ואז הגיעה הבשורה הקשה, ששיבשה לנו את כל יכולת הריכוז וגרמה לנו לדכדוך קשה עליו כבר סיפרתי. ובכ"ז, לאט-לאט הצלחנו להמשיך ולסדר את הדברים בבית הקטן מדי והדליל בארונות, ולהתארגן לרשימת המשימות שנותרו, כך שאוכל לסיים את ההכנות לפני שהאישה והבת חוזרות.
הכלבה התקשתה להתרגל למדרגות העולות לקומה העליונה. בעיקר לירידה. היא נראית מהוססת כל פעם שהיא רוצה לרדת, אבל בחלוף הימים היא התרגלה. גם החצר הענקית שהייתה לה יציאה חופשית אליה בטח חסרה לה, אבל היא מצאה נקודת תצפית מעניינת על הנוף, אז לא משעמם לה. והנוף, כפי שכבר סיפרתי, לא מדהים כמו בבית הקודם אבל בהחלט נחמד, במיוחד מהחדרים של הקומה השנייה.
ועוד עניין קטן, שתי לטאות חביבות שנראו בחצר הקטנה מאחור, וסנאי סקרן, לא נצפו יותר אחרי שהכלבה שוחררה לשם כמה פעמים. נראה שברחו בזמן.
ביום רביעי ליוויתי את האישה לנמל התעופה, ויתר הזמן עבר במשימות של חיפוש עבודה. בחמישי כבר ערכתי קניות למלא את הבית במצרכים נוספים למלא את הבית לימים שאהיה לבד. אז גם הכנתי צלחת פירות לתפארת, מהיבול המקומי המשובח של דובדבנים מתוקים ותותים מלאי טעם. לארוחת שישי הוזמנתי לחברים מקומיים (משפחה אחרת), אז בהנאה רבה חנכתי את התנור ואפיתי חלה מתקתקה לתפארת. הצורה קצת השתבשה לה, אבל הטעם היה נפלא כמו תמיד :-).
אז להעמקת הרשמים, צרור תמונות להמחשה:
עוד קצת מהנוף בבית
הלטאות בחצר
הבית תופס צורה
מנת פירות עסיסית והחלה לשבת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)