כמו שסיפרתי לכם ברשומה הקודמת על ניו יורק, רכשנו כרטיסים למעבורת לפסל החירות ואליס איילנד לשעה 11:00. זה הבטיח שלפחות ביום הזה לא יתמרח לנו הבוקר בשינה מאוחרת של המתבגר ואימו..
כשהגענו לתור לעליה למעבורת הסתבר שהיה עוד יתרון לרכישת הכרטיסים ביום הקודם – נכנסנו בתור של אח"מים, שאומר שזה חתך לנו לפחות כשעה של עמידה. ואז נכנסנו לסככה שבה יש בידוק ביטחוני – שיקוף תיקים וגלאי מתכות. הגיוני.
ועוד קצת עמידה, ולמעבורת, שמתמלאת די מהר ויוצאת בהפלגה קצרה לאי שבלב הנהר, עליו מוקם הפסל. אז קבלו דוגמית מהתמונות בדרך:
מגיעים, ואני נאמן למדריך ולזיכרון מהפעם הקודמת, מזדרז לגשת ישירות לקצה התור שמוביל את הפסל עצמו. נעמדנו ליד זוג מבוגר ומשופם (הוא והיא) אבל בחוש ריסנו את הבן מלהגיד משהו. כי מכיוון שהתור ארוך, די מהר הסבר שהם יודעים קצת עברית, גם הנכדה הקטנה והמקסימה יודעת. טוב שלא היו פדיחות, כי הם באמת היו נחמדים, והבילוי המשותף עם הנכדה בחופשה פשוט היה מקסים. בינתיים קצת צילמתי את הדגל היפה מבחוץ:
עוד למדנו, במהלך ההמתנה של כשעה וחצי, שהפסל עצמו ייפתח לציבור רק ב-4 ליולי (וזה היה לפני, כזכור). אז מה כן? יש תצוגה יפה במבנה שמשמש כבסיס, ויש עליה למרפסת להשקיף על הנוף. חבל, כי הזיכרון של העלייה המתפתלת במאות המדרגות עד לכתר (הבנוי למעשה מחלונות מהם משקיפים על הנוף) הייתה זכורה לי כחוויה מתישה ומתסכלת (עולים מדרגה ונחים 2 דקות, זה בערך היה הקצב), אבל מקסימה, כי כמהנדס מעניין לראות מבפנים איך הכול בנוי.
אבל מכיוון שהגענו עד הלום, וממילא כבר עמדנו שעה וחצי, וממש תיכף (20 דקות נוספות) וכבר נכנסים לסככה הלבנה שממנה הדרך נפתחת, התמדנו. ואז נכנסנו לסככה, לגלות בה לבירינט ארוך וזחלני של תור מתמשך. התור בסוף (עוד חצי שעה) הוביל לעוד בדיקה ביטחונית קפדנית במיוחד, הכוללת תיקים, נעליים, ומתקן מיוחד שנושב עליך אוויר ו"מריח" עליך חמרי נפץ, דבר שלוקח המון זמן לכל אדם, ויש רק 2 עמדות. טוב, גם את זה עברנו, ונכנסנו למבנה.
במבנה, תצוגה בתמונות של שלבי הבנייה, של צילומים שונים של הלפיד (ששודרג לאורך השנים בצורתו – לא ידעתי), של פריטי המבנה והסבר על איך הכול בנוי: שלד מרכזי, עליו זרועות המחזיקות מעין ברזלים מחוזקים המעוצבים לפי צורת הכיסוי, ומבחוץ, על הברזלים המכופפים האלה כיסוי הפח הדק והמוכר.
אז ככה נראית, בגדול, התצוגה מבפנים:
עותק הלפיד
דוגמאות של החיזוקים
דגם עם המדרגות המתפתלות
הבניה
מבט מבפנים, מתוך המדרגות לתוך פנים הפסל
עלינו במדרגות, ויצאנו למרפסת הגדולה שבראש הבסיס של הפסל (החלק הבנוי). מזג האוויר היה אפרורי במידה ומואר די יפה, והנוף הנגלה פשוט יפהפה. אז צילמתי לא מעט תמונות, אבל קבלו כמה נבחרות:
ירדנו מפלס אחד נמוך יותר, ושוב צילומים והתענגות על הנוף הנשקף:
זהו, מיצינו את המקום וכל מה שאפשר באותו יום. התנחמנו לדעת שגם אחרי ה-4 ליולי, כשתתאפשר העלייה למעלה, זה יהיה מאד בעייתי ומוגבל, ולא בטוח שבכלל ישים בתנאים רגילים, כי הסיבה למגבלות היא בטיחותית – אי אפשר לפנות מישהו מהמדרגות הצפופות אם נדרש.
עלינו חזרה על המעבורת שהמשיכה ליעד הבא – אליס איילנד. האי היה נקודת הכניסה למהגרים לאורך השנים. במקום יש מוזיאון יפה להגירה, שמציג את התנאים הלא קלים שעברו המגיעים, הבדיקות הרפואיות שעברו, הצפיפות.. עוד יש במקום תצוגה מעניינת של חתכים דמוגרפיים של מהגרים – לפי גיל, ארץ מוצא, גזע וכד` לאורף השנים. אז להלן מקבץ רשמים מצולמים:
ויש גם מערכת מחשבים לחיפוש היסטורי של אנשים וקרובים והניירות שלהם. אבל כצפוי, זה פחות דיבר אלינו החדשים, חסרי השורשים במקום.
אחרי שסיימנו את הסיור באי, חזרנו עם המעבורת חזרה לאי הראשי – מנהטן, כשבדרך מצלמים עוד כמה צילומים שחבל לי לא לצרף
עשינו סיבוב נוסף בבטרי פארק, מתרשמים מהאנדרטות לחיילי מלחמות העולם, המעוטרות בפסלים מרשימים וכיתובי שמות:
מכאן יצאנו לסיור בצד המזרחי של הדאונטאון. בדרך עצרנו לאכול משהו במעדנייה מקומית, ראינו שיירה מוזרה שנראתה ככנס משטרתי, הלכנו לאורך הרציף המזרחי שעובר בסמוך לגשרי פלדה גדולים המזינים את גשר ברוקלין ונותנים לי הזדמנות להסביר לבן המעיר ולאימו על שיטת הבניה עם לוחות פלדה ומסמרות היוצרות מבנה של קורות חזקות ועמודי תמך.
ישן מול חדש
הגענו לנקודת תצפית יפה על גשר ברוקלין, המהווה נמל עגינה לכמה ספינות מפרשים גדולות, מהדגמים של המאות הקודמות שהזכירו לי את סדרת הטלוויזיה המרתקת של ימי ילדותי – קו אונידין (מישהו זוכר?):
המשכנו בטיול הרגלי ברחובות הקטנים, עוברים ליד מוזיאון המשטרה (שלא שכנע אותנו לבזבז עליו חצי שעה ו-30$, וליד מוזיאון הימאות שהיה סגור, וליד עמה גלריות יפות ופאבים שנראו ספק מפוקפקים ספק עממיים (חזיות תלויות מהתקרה, וכאלה). מכאן שוב למרכז הדאונטאון, לבית שהיה פעם הגבוה בעיר, ומעוטר בטירוף (כולל המבואה שאסור להיכנס אליה, אבל הצצנו בגניבה לקירות ספוני העץ המגולף), למבנה העירייה והבתים סביבו ולגן שלפניו שנתן לנו הזדמנות לנוח קצת. אז להלן עוד כמה צילומים מהמקום:
הבניין המעוטר, שהיה הכי גבוה פעם
גן העירייה
וחזרה למלון, לכיכר טיימס ההומה כתמיד, שלא שבעתי ממנה, אז קבלו שוב, עוד כמה תמונות גם משם:
ועוד הרבה (מדי) תמונות יפהפיות - באלבום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)