נאמן להחלטתי לשקם את הכושר ולהילחם בכולסטרול, יצאתי גם בבוקר אתמול לרכיבה. נכון, לא הצלחתי ממש להקדים, כי היה קשה להתעורר, ונתקעתי קצת גם פה, בקריאה ברשומות, ותגובות וכיו"ב, אבל בערך ב-09:00 כבר הייתי בחוץ.
סימן חיובי ראשון - הרגליים, ששידרו עציות מתסכלת מיד ביציאה, היו הפעם הרבה יותר בסדר. אבל חוץ מהרגליים, שכנראה התאוששו יפה ביום המנוחה, הסתבר שיש משהו שהתאושש פחות. כבר כשעליתי על האוכף (כך שמו של כיסא האופניים) עצמות הישבן שידרו לי בהחלטיות שלא היו מתנגדות לעוד כמה ימי מנוחה, או לפחות להחליף את אותו אוכף בכורסה מפנקת. אבל זה ריטואל שכל רוכב מכיר – מתעלמים ומתרגלים וזהו. זה תמיד כואב, אבל פחות.
יצאתי במסלול דומה לזה עליו סיפרתי לפני יומיים, עובר שוב ליד הבקתה ההיא, אבל הפעם לא מצלם. בדרך, שוב הפתעה, מרחוק אני רואה חוצה את השביל איילה גדולה חומה. התקרבתי לצלם, אבל היא התרחקה די מהר. ובכ"ז הצליח לי לתפוס תיעוד שלה, גם אם מטושטש קצת:
עוד כמה מטרים, ועל צלע ההר אני קולט עוד שניים, מקפצים בחן. שוב לשלוף את המצלמה ושוב לנסות. אז יצא מטושטש, אבל בכ"ז יצא:
ממשיך, והנה מפגש חביב נוסף, עם כמה ארנבונים שגם עליהם סיפרתי. הפעם מצליח לי טיפה יותר עם הצילומים:
הנחש לא נראה במקום שהשארתי אותו בפעם הקודמת (כמה צפוי) ואני ממשיך עם השביל. חולקים איתי את השביל הרבה רצים, במה שנראה כפעילות עממית מאורגנת. יש שם מכל הגילים, וזה בהחלט יפה. אני עובר את הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגעתי בשביל הזה, וממשיך הלאה בשביל ההולך וצר, ונהיה יותר מעניין בהיבט של הרכיבה – פיתולים, קצת סלעים, ירידות ועליות. יש קטעים תלולים (קירות, בלשון הרוכבים) שהכושר והכוח ברגליים לא מספיק לי, ואני צולח אותם בהליכה. באחד כזה, תלול למדי, אני עולה, ומתכנן אין (ואם) ארד אותו ברכיבה חזרה. כשהגעתי למעלה וקצת המשכתי, ראיתי רוכב בא מולי, והדרך הרוכבים בירכנו הדדית לשלום. אבל אז הסתובבתי מהר והזדרזתי לראות איך הוא ירד את הירידה ההיא. הוא לא ירד ישר, אלא עצר לתהות. אז פתחנו בשיחה קצרה, והסתבר מהר שהבחור ישראלי לשעבר (משנת 92). מעניין, לא זיהינו מבטא, אז מילא אצלו, אבל אולי גם אני מתקדם בעניין? אז מצאנו עצמנו משוחחים ארוכות – על אופניים, ושבילים, ועיסוקים אחרים, וזיכרונות מהארץ. הבחור מאד נחמד וחיובי, ונפרדנו בהחלפת טלפונים ועניין הדדי ברכיבה משותפת בהמשך.
ואני, ממשיך, וממשיך, ומתכנן בעצם לחזור במסלול מעגלי הביתה, ולא חזרה באותה הדרך. על המפה המחולקת חינם בכניסה רואים בבירור את האפשרות, אז אני לא חושש. גם לא חם מדי, ויש לי מספיק מים, אז בכלל אין בעיה.
הנוף המדברי מעניין בצבעיו, והשביל מתפתל וממשיך כל הזמן לעלות (תמיד אפשר יחסית בקלות לחזור, אז אני לא חושש). מצלם קצת את הנוף, למראה כללי:
והדרך – ממשיכה בעליה. מתונה אמנם, אבל מאגרי האנרגיה ברגליים מתחילים לאזול, ואני מוצא עצמי לא פעם מוליך את האופניים ברגל בקטעים היותר תלולים. תכננתי לעשות עצירת התרעננות, ולנשנש קצת מחטיפי האנרגיה שאיתי, ולהחזיר קצת חיוניות לגוף העייף, אבל הצל לא נמצא כל הדרך הארוכה מעלה, אלא בנקודת השיא (בערך). אז שם עצרתי, ונחתי, והתאוששתי, והתכוננתי נפשית לירידה הארוכה.
אבל לפני הירידה היה עוד קטע עליה, שגם קצת הדאיג, כי המפה לא הייתה ברורה לגמרי ולא מפורטת מספיק, אז היה לי חשש מה, שמא התברברתי קצת ואצטרך לחזור לנקודת ההתפצלות (שלא הייתה ברורה במפה) שהלכה והתרחקה. אבל בסוף, היה כיף לראות את האופק נפתח, והירידה הארוכה והמזמינה נפרסת לפני:
ירידה, כפי שיודע כל רוכב שטח, לא בהכרח קלה לגוף. הכתפיים והידיים עובדות קשה, הרגליים לא מדוושות, אבל רוב הדרך עוברת בעמידה, וזה לא קל. במיוחד כשהירידה סלעית, כפי שזו הייתה. אז כיוונתי את האופניים לירידה, הנמכתי את האוכף, כיוונתי את המזלג למהלך מרבי וירדתי בכיף. היו מקומות שבזמנים אחרים לא הייתי מהסס, אבל העייפות, הכושר הטכני שנפגע וחוסר הנכונות לקחת סיכונים ברכיבה לבד, גרם לי לעבור את הקטעים היותר טכניים וסלעיים ברגל. ככה נראו הסלעים והדרך:
הגעתי למטה, חזרה לציביליזציה, וברכיבה איטית כיוונתי הביתה, מצלם בדרך את תשתיות המקום הנוחות לרוכבים (כפי שהיינו חולמים בארץ), את השוק המקומי, עם המגוון הגדול של התוצרת החקלאית במחירים גבוהים במיוחד:
ולסיכום - הגעתי הביתה תשוש למדי, אחרי רכיבה מוגזמת של ברוטו 5 שעות בשטח, 26 ק"מ הרריים.
והיום, אחרי התאוששות, אני עובד בבית, כותב כאן את יומן האירועים הזה ומשתף אתכם, ומתכנן שוב רכיבה מחר. הרי הרופא ציווה..
והיום, אחרי התאוששות, אני עובד בבית, כותב כאן את יומן האירועים הזה ומשתף אתכם, ומתכנן שוב רכיבה מחר. הרי הרופא ציווה..
וקטנה לתזכורת – למי שטרם ענה, אנא ענו על הסקרים שמימין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)