רובן היקר
כן, לא להאמין, אבל עברו כבר 30 יום. שלושים יום שבהם אתה כבר איננו, וכולנו מתאבלים, וכואבים, ומנחמים הדדית, ומנסים להבין איך הלאה ומה ההשלכות.
אבל אני, איכשהו, עדיין לא מעכל. לא הייתי חלק מהאבל המיידי מעבר לשיחות הטלפון, לא הייתי בהלוויה וראיתי בעצמי את הסופיות של התהליך, לא ראיתי את הבכי ובעצמי עוד לא השתחרר לי בכי כזה.
אספר לך משהו עלי. לא פעם חוויתי מוות של אנשים קרובים. די טבעי כבר לגילי הלא צעיר (כפי שלא אחת טרחת להזכיר לי כשהשתטיתי או ניסיתי למתוח את הגבולות הגופניים של עצמי). לרוב אינני בוכה, בטח עד ההלוויה. ושם, למול כל הקהל הבוכה והכואב, משהו בי משתחרר. כי פשוט לפני זה, אני רגשית לא ממש מעכל. המוח מבין, אבל הלב מסרב.
אתה מכיר את הסיפור של אורלי, הבת של אשתו השניה של האבא שלי, שנהרגה ביום שבת בתאונת דרכים לפני כ-16 שנה. אז באותו יום, מששמענו את הבשורה הקשה, ישבנו בבית. האישה כצפוי בכתה המון. ואצלי מעיין הדמעות נשאר חרב. הוא פרץ במפתיע בחנות חלקי חילוף לרכב בעיר, ביום המחרת (צריך היה לסדר את הטרנטה לקראת הנסיעה להלוויה), כשבעיתון שקניתי בסמוך ראיתי את תמונתה מתנוססת ואת סיפורה של התאונה הקשה בדרום.
עד שאותו עיתון ואותה תמונה לא הנכיחו לי את המוות, לא הצלחתי לעכל רגשית ולשחרר בכי.
וגם איתך טרם השתחרר לי. וזה אחד הסימנים שלא עיכלתי באמת את מותך. אני רוכב בהרים סביב הבית (חזרתי לרכב, וזה כיף גדול) ולא משתחרר מהמחשבות הצצות לי שלכאן אוכל להביא אותך, ובירידה ההיא בטח תקלל אותי, ואת העליה הזו היית אוהב.. ברור לי שכבר לא תגיע, אבל המחשבות האלה לא מרפות. גם היומולדת שלך, שהיית אמור לחגוג עוד יומיים (עם התלמידים בדרך לבית הספר), עוד במחשבות שלי כמו משהו שאמור לקרות, ושאני אמור לאחל משהו. אתה עוד בהווה שלי, ואני מתקשה לשחרר אותך להפוך אותך לחלק מעברי. וגם מתקשה לשחרר את עצמי להמשיך בחיים ללא ההלם שמותך המפתיע הפיל עלי.
אני מרגיש שלא ממש נפרדת. איכשהו הסתלקת, מפתיע את כולם פתאום. אפילו במחלתך הקשה, יודעים הרופאים לזהות את ההתדרדרות. מקבלים התראה שהעסק הולך לקראת סיום. ואצלך - יצאת בדממה, בלי ששמנו לב והתכוננו. הרי 36 שעות לפני שוחחנו בטלפון, ואני זוכר היטב איך הצמדתי את אוזניית ה- bluetouth תוך כדי נהיגה הביתה עם פחיות הצבע לבית החדש, מנסה לשמוע טיפה יותר טוב את קולך החלוש. דיברת בצלילות שהרבה זמן לא שמעתי ממך, באופטימיות ובתקווה להשתחרר ולהמשיך להילחם. ולא רק אני זוכר כך את הדברים, כי עדנה שהיתה עדה לשיחתנו, סיפרה לי שחזרה הביתה באותו ערב מעודדת ממה ששמעה ממך. ולכן ההפתעה היתה גדולה.
אז אני יודע שאני צריך להשתחרר מהמועקה, ולהפנים את עובדת מותך וחסרונך, ולהתחיל להיזכר בך בהקשרים של שמחה וכיף הדדי, ולא העצב על לכתך. זה קשה, אבל אין ברירה.
ואולי אני יכול להתנחם במילות הפרידה שלנו באותה שיחה, ממש בקטע הכביש מערבה בין סוכנויות מרצדס, BMW, פרארי ולמבורגיני שבכיף הייתי מבקר בהן איתך, שם אמרתי לך "רובן, אני מתגעגע אליך! ואוהב אותך!", וענית "גם אני"
היה שלום חברי היקר. אני חייב ורוצה להמשיך בחיים. ואתה תמיד תהייה לי בזיכרון בחוויות היפות, בשיחות, ובכל הקשר הנפלא שהיה בינינו. אוהב אותך עכשיו, ואוהב אותך תמיד.
ובסוף כתיבת הדברים שלמעלה, השתחרר גם לי, סוף סוף, הבכי הקשה, המטלטל ומשחרר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)