חביתה

בימים שאני לא נאלץ לצאת מוקדם בבוקר מהבית, אני מפנק את הבת בארוחת בוקר מושקעת וסנדביץ מושקע לביה"ס. הבקשה המועדפת לא פעם מתמצה בסנדביץ עם חביתה. אל ייקל העניין בעיניכם, החביתות נדרשות להיות מושקעות ומוקפדות, וכאלה הן לרוב. לשתי הביצים שבקערת הערבוב אני מוסיף מעט סלסה פיקנטית, קצת שום כתוש, מלח כנדרש ומעט חלב שמתפיח את כל העניין. לעיתים מוקפצים על המחבת כשלושה בצלים ירוקים קצוצים, לעיתים מצטרפת לעיסת הביצים גם גבינה מגוררת, או גבינת עיזים מעוכה, וכן הלאה – תוספות מגוונות לפי המצברוח. לאחר הפיכה נדרשת (בהקפצה וירטואוזית שנעזרת בתרווד), מחולקת המנה העגולה לאכילה מיידית ולסנדביץ` המוזמן. לאחרונה, הקומבינציה המועדפת הינה על טוסט בייגל, מעט מיונז (כן, כך היא מעדיפה), וכמה פרוסות עגבניה.

אישית, אני לא מת על חביתות. בטח לא בגירסתן הסטנדרטית ונטולת הייחוד. אך האבא שלי אהב אותן מאוד, והיה טורח להכין לנו כל שבת בילדותנו חביתה מפוארת, אליה התייחס כשיא הקולינאריה, מתענג על השפע ומכריז בהימצאותן על נצחונו הקטן והפרטי על הצנע (שממילא עברה מן העולם הרבה שנים לפני כן).

לחביתה הרגילה והמשמימה, התייחס כעונג אמיתי. אבל לעונג השמימי ההוא היו כמה גירסאות משופרות אף יותר, שלחלקן ניתנו אפילו שמות זרים (ממורשת העדה הצ`כית/אוסטרית).

הגירסה המשודרגת קלות בלבד, ולפיכך פופולרית במיוחד, היתה זו עם הבצל המטוגן. לערימת בצל שהיה נקצץ דק למדי, ומטוגן עד לסף חריכה, היתה מתווספת עיסת הביצים. ריח הבצל היה משתלט ומהגירסה הזו אפילו אני הייתי נהנה לא פעם.

וריאציה אחרת היתה עם נקניק. לרוב מסוג קבנוס, שהיה נקצץ לעיגולים דקים ומוקפץ קלות לפני שהיה מקבל אליו את הביצים. אם אני זוכר נכון, בימים של נכונות להשקעה מיוחדת, השילוב המנצח של בצל ונקניק היה גם הוא מקובל, ולא רע.

בחודש דצמבר היה נהוג במשפחתינו ליקוט משותף של אורניות, בחורשות האורנים של חיפה. הגירסה המועדפת עלי לאכילתן היתה בתוך מרק, לאחר ייבוש. אבל לאבא היתה חדווה מיוחדת – את הפטריות המנוקות (ממחטים, בוץ ותולעים) היה קוצץ ומטגן, וכצפוי – ביצים מעל הכל לחביתה מפוארת ומשובצת פטריות ריחניות. אני לא אהבתי את הקומבינציה הזו, כי מרקמן החלקלק של הפטריות הטריות בחביתה נדמה היה לי לחילזון.

הגירסה החביבה עלי (מהקונוונציונליות) היתה זו עם תפוחי האדמה. אם בערב שישי היה מזדמן לשולחננו מאכל הכולל תפוחי אדמה מבושלים (נניח עוף, או קציצות), הרי שלא פעם לא היינו מחסלים את כל הכמות. אז למחרת היו שאריות תפוחי האדמה נחתכות לקוביות ומוקפצות ע המחבת לפני שהיו מקבלות את מקלחת הביצים. זה היה מעדן שהצליח לתקן לי את החביתה ולהפכה לשווה הרבה הרבה יותר. את הגירסה הזו שיחזרנו לפני כמה ימים (בתמונה הראשית) והיום בבראנץ` משפחתי שהונצח לכבוד הרשומה:

 

בחזית הלא קונוונציונלית, היו שתי גירסאות שאינן בדיוק מתאימות להגדרה המקובלת של "חביתה" אבל היו חביבות ורצויות במיוחד:

לצ`ו (Lechu) – זו הגירסה האשכנזית למשהו דומה לשקשוקה. ומכיוון שהטעם היה אהוב ואהוד במיוחד, ביקשתי מהאבא לשחזר את המתכון הנהדר. וזה מה שקיבלתי ממנו חזרה:

1.      מטגנים בצל חתוך דק עד שיזהיב

2.      מוסיפים - עגבניות ופלפלים (ירוק ו/או אדום) חתוכים דק. אפשר להוסיף בצל ירוק.

3.      ועל הכל שופכים ביצים שעורבבו קודם לתערובת אחידה.

4.      מערבבים קלות בתוך המחבת ונותנים לכל העיסה להתמצק.

והגירסה האולטימטיבית היתה דווקא בגוון מתוק. קראו לזה שאום-אומלט (אם הבנתי נכון את הגרמנית, זה אומלט קיצפי). אז להלן המתכון, שגם אותו שלח לי האבא בהתרגשות מהתזכורת:

מצרכים:

1.      ביצה אחת לכל סועד

2.      2 כפות קמח לכל ביצה

3.      כפית - כפית וחצי – סוכר (לפי הטעם, לכ-4 ביצים)

4.      אבקת סוכר ו/או תוספות מתוקות אחרות

הכנה:

1.      מפרידים את החלבון והחלמון.

2.      את החלבון מקציפים לקצף קשה ואחיד.

3.      מוסיפים, לאט לאט את הקמח.

4.      בקערה נוספת מקציפים את החלמון עם הסוכר עד שילבין (כמעט).

5.      מוסיפים בהדרגה, לאט לאט, את החלמון לתוך הקציפה של החלבון.

6.      מטגנים במחבת משומנת הייטב - בחמאה! הופכים בזהירות.

7.      לאחר ההוצאה לצלחת - מפזרים מעט סוכר מלמעלה. עדיף אבקת סוכר, ריבה או כל ציפוי מתוק ומענג אחר.

לטעמים הרחוקים ההם מהילדות אני בהחלט מתגעגע. אז בעקבות ההיזכרות הזו, גם ליקטתי מהאבא את המתכונים (תודה, אבא), ואנסה אותם בקרוב. מוזמנים גם אתם לנסות, להוסיף, להעיר ולהאיר.

מניח שלא אהיה פה הרבה בימים הקרובים, כי תוכנית הטיול בכ"ז יוצאת לפועל.
שבוע נעים לכולם.