לפני כמה זמן התחלתי להעלות את השרביט הארוך והמפוצל הזה של חיות המחמד שלי. והבטחתי שלחתולים ולכלבים אקדיש רשומות נפרדות. בינתיים עברו חדשיים מאז שכתבתי את הרשומה הזו, ועיכבתי את הפרסום כדי לצרף תמונות אותנטיות של החתולים שהיו לי. רק שבעוונותיי נותרו לי רק תמונות מהראשון - תולי. האחרים ממש קופחו, ולא זכו להנצחה, פרט לאחרונה שתמונותיה לא זמינות לי כאן. אז להלן הרשומה הראשונה מהשתיים. והשניה מתישהו בהמשך.
ובכן, רומן ארוך יש לי עם בעלי החיים האציליים האלה. גופם הגמיש, תנועתם המדוייקת, אופיים המובחן והשונה כ"כ בין פרט לפרט, שבו את ליבי תמיד. גם אהבתם הבררנית, שלא מוענקת אוטומטית לכל אחד, יצרו אצלי אתגר של לנסות להתקרב, לכבוש את ליבם.
לאורך השנים היו לי כמה וכמה חתולים. חלקם גדלו בבית, חלקם התרוצץ בחצר, מפלרטט בין החשש מחד לסקרנות ולפיתוי מצד שני. על החתולים שהיו בני בית אפרט בהמשך, אבל הרומן התחיל דווקא אחרת. וכך אתחיל את הסיפור:
נסיונות מוקדמים
בילדות המוקדמת גרנו בקומה הרביעית של שיכון כעור ברחוב עבאס. בחזית היתה מרפסת רחבה וגדולה, בה אהבתי לצפות בנוף הפעיל של הנמל. אבל בצד האחורי היתה מרפסת מטבח שפנתה אל החצר הקוצנית והמוזנחת (עליה סיפרתי לפני כמה זמן בהקשר של מבצע הניקיון הקבלני שעשינו בה). פעם גיליתי במקרה שכל פעם שנופל משהו, כל החתולים רצים לבחון את האוצר שהגיע מלמעלה. אני מניח שהאבא, יחד עם עוד שכנים, נהג להשליך למטה שאריות לרווחתם. אז שבת אחת בטח הייתי בן 4 או 5, קמתי מוקדם (תמיד לפני ההורים), ניגשתי למרפסת, הוצאתי סכין מטבח וכמה תפוחי אדמה. על מעקה הבטון חתכתי את הירק לקוביות קטנות וזרקתי לחתולים. הם רצו בעניין לראות מה נפל להם מהשמיים. אני התענגתי. כשתפסו אותי בבעתה ההורים, סיפרתי בהתרגשות שאני מאכיל אותם. ברור שהעניין הסתיים באותו הרגע, והחתולים קיבלו מנוחה מלקבל חתיכות תפוחי אדמה שלא היה להם מה לעשות איתן.
נסיון קטן נוסף היה כשמצאנו בחצר חתלתול קטן ומיילל כבן שבועיים. לקחתי אותו על הידיים אבל המסכן המשיך ביללות, לא מוצא מרגוע בידי ליותר מכמה שניות, שאז גירגר בהנאה והשמיע קולות של רדיו ישן. ושוב חזר ליילל באי נוחות. כששילשל לי על הברכיים, הבנתי את הרמז שלא יצלח הזיווג הזה, והתייאשנו הדדית. לא זוכר מה עלה בגורלו, אולי מצאה אותו האימא חזרה.
תולי
באחד הימים חזר האח מבי"ס מעלה הכרמל והביא איתו חתול צעיר, מנומר ויפהפה עם חזה לבן בוהק. שכנענו את האימא שלא יקרה כלום אם ננסה לגדל אותו. ובאמת – הצליח לנו והצליח לו. הוא הפך די מהר להיות החתול שלי, מחבק לי את הצוואר כשהרמתי אותו על הידיים, ישן איתי בלילות, מחמם לי את הראש, החזה והרגליים ומחזיר אהבה על אהבתי.
הוא היה עומד ומתפלל למקרר, נכנס פנימה כשהדלת היתה נפתחת לחפש לעצמו מציאות (ונדחף החוצה בנימוס אסרטיבי). באבא שלי הוא ראה את ספק המזון, אבל עבורי הוא היה חבר. הוא היה זה שסיפק לי הרבה חיבה וחום כשחליתי בצהבת והייתי מרותק לבית לתקופה ארוכה (וכאן, בתמונה של היציאה החלושה הראשונה מהבית אחרי המון זמן):
כשעברנו דירה, היה ברור שאני מתעלם מהדיעה הרווחת שחתול נשאר בטריטוריה, והעברתי אותו איתנו לדירה החדשה. והוא התאקלם בהחלט יפה שם, בתור זכר בוגר, שבע וחסון. חברותא נעימה היתה לו עם האימא המקסימה וארוכת הפרווה של פסיפלורה שנולדה בתקופה ההיא והיתה מקסימה אמיתית, עם "האחיות גנב" שהיו ערמומיות ובשת"פ מרשים היו גונבות לאחרים את האוכל, וגם לתולי שהיה מוותר להם לא פעם, אם רצה או אם לא.
לא היה לו קל כשצירפנו לבית את טין-טין, הקוקר האמריקאי (עליו בנפרד, בשרשור הכלבים). לא נרשמה ידידות, אלא דווקא עויינות. אך לרוב היא לא התפרצה לאלימות ממש, של נשיכות וציפורניים.
מתישהו חטף איזו מחלת עור (שהרגה עוד קודם את פסיפלורה עוד לפני שהגיעה לבגרות), ולפני שהספקנו להבין מה יש לו ברגל, נעלם כדרכם של חתולים למצוא לעצמו את מנוחתו האחרונה.
יוסי
כמה שנים אחרי תולי, פסע אל דירתנו שהיתה תמיד פתוחה לחצר, חתול פרווני ומנומר, יפהפה אמיתי. הכריז על בואו בסדרת קרקורים חתוליים ואימץ את ביתנו. ברור שהוא התקבל בשמחה – קנינו לו אוכל, סידרנו לו פינה יפה לכלים שלו ומהר למדנו להכיר את אופיו המקסים. כדי להקל על החיים, לימדנו אותו להיכנס לבד הביתה מחלות האמבטיה, טריק שתולי לפניו פיתח, והוא היה בא ויוצא להנאתו. יום אחד האח קורא לי מהר למרפסת: "בוא תראה איך יוסי הולך לחטוף מכות." מול הבית, על הגדה הנגדית של נחל הפישון (שהיה שוצף בחורף) התקבצו הרבה זכרים בסיס נקבה אטרקטיבית שהתפנתה להתלקק בנונשלנטיות על הסלע, בעוד הזכרים עסוקים בלצעוק אחד על השני ולהתקוטט. ולתוך התופת החתולית הזו פסע מעדנות יוסי הצעיר, ללא מורא וחשש. ופתאום – פלא! כל הזכרים התפזרו במהירות, ללא קול אפילו, משאירים לו את הסלע והיפיופה המתלקקת. מעניין, איזה כריזמה חתולית היתה לו כבר בגיל צעיר.
יום אחד האימא מודיעה לי בהפתעה (בטלפון מהצבא): "לא תאמין, אני עומדת במטבח, ופתאום רואה את יוסי כפול." לא הבנתי, אז המשיכה "שפשפתי את העיניים, וכן, אני רואה כפול." הסתבר שליוסי יש אח תאום זהה, שהגיע גם הוא מאיפשהו והחליט כי אם זה טוב ליוסי אחיו, זה טוב גם לו. זה גם הסביר את המקרים המוזרים היינו רואים את יוסי בחוץ, קוראים לו והוא באופן מוזר היה מתעלם. לא אופייני ליוסי, שהיה רץ אלינו בשמחה ומלווה אותנו כברת דרך בבואנו ולכתנו.
אז אימצנו גם את התאום. כמה זמן העסק החזיק, כשהשני היה נעלם מדי פעם לכמה ימים וחוזר. מתישהו ליוסי נמאס, ובהחלטיות חתולית הבהיר לתאום שהוא בעל הבית, ושההוא לא רצוי יותר. מאז לא ראינו אותו.
מתישהו, יוסי חטף דלקת עיניים. לקחנו אותו לוטרינר שנתן לו משחה אנטיביוטית. מרחנו פעם אחת במאבק לא פשוט, ואז הוא ברח ונעלם. העניין הכריע אותו כנראה באיזו פינה נידחת בואדי הגדול של הפישון.
קובי
קובי הגיע לחיינו בשלב מאוחר למדי. כבר כשנכנס החתול הג`ינג`י הזה הביתה, בזנב זקור וקריאות מגרגרות מפטפטות, הבנו שיש לנו עסק עם טיפוס חתולי מיוחד. הוא היה האינטיליגנטי מכל חתולינו. הוא למד לבד לפתוח דלתות כשהוא נתלה על הידית ומתנדנד עד שהדלת נפתחת. כשניסינו פעם להרחיק אותו מאיתנו בשעת הבישול, וסגרנו אחריו את הדלת ואת חלון האמבטיה, הופתענו לגלות אותו שוב בבית כעבור דקות. הבחור הרים עם קצה הציפורן את התריס שבחדר השינה, והשתחל תחתיו לבית.
היה לו מנהג מגונה – כשרצה שארים אותו על הידיים, היה מטפס לי על הרגל עם ציפורניו. כן, אפילו כשלבשתי מכנסיים קצרים, משאיר עלי סימנים לפני שהייתי מרחיק אותו בבעתה ממני.
הוא גם היה הקשקשן מכולם ולא סתם את הפה, נואם נאומי מירררראאאווו בלי סוף. אבל יום אחד נכנס הביתה, כשבמקום הקשקשת הרגילה יוצאים מפיו חירחורים מוזרים. חשבנו שזו סתם צרידות, אבל כעבור כמה שעות ראיתי שמאפו מבצבצת שערה שחורה מוזרה. כשניסיתי למשוך אותה החוצה, פצח בסדרה איומה של עיטושים שהבהילו אותי איתו לווטרינר. זה הוציא מאפו עלה עשב ארוך שהמסכן ניסה לבלוע. ומאז, למרות שהוטרינר בדק וקבע שאין לו כל נזק, הוא לא חזר לקשקשת הרגילה שלו, ונשאר חתול לחשן.
גם הוא, למרות גילו הצעיר, נעלם לנו מתישהו. לא ברור למה, כי לא נראה היה חולה.
קימי
קימי הועברה בירושה במשפחה. היא החלה את חייה כחתולה של הבן של בעלה של אימי. רק כשהם נסעו לחול היא הועברה למשמורת שלנו, שבאותה התקופה התגוררנו בבית האימא כשהם נסעו לשבתון בחו"ל. היא ליוותה אותנו בתקופה המתוחה של מלחמת המפרץ, ובתקופה הראשונה של הורותנו, שומרת בנאמנות על הרך הנולד.
כעבור זמן שוב חזרה לבית אימי, ושם חייה חיים שלווים עד למותה בשיבה טובה.
היא היתה קסם של חתולה, בעלת פרווה ארוכה ורכה, ומלאה רגש ועדינות. היא גם לימדה אותי שחתולים יודעים לכעוס ולהיעלב, כי אם הייתי נכנס הביתה ולא מקדיש לה לפחות כמה ליטופים בשתי הדקות הראשונות, היתה מאבדת את הסבלנות, נותנת לי נשיכת תסכול קטנה הקרסול ומסתלקת בכעס ועלבון.
אלו היו החתולים שבחיינו. יש אמנם לא מעט מהם בחצר הבית של האבא שלי (שגם צילמנו בביקור האחרון), אבל מאז ששישי אצלינו, לא סיבכנו לה את החיים גם עם חתול.
ועל שישי, וגם על יתר הכלבים שבחיי – ברשומה נפרדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)