רכבת לילה לפאריס

זה קצת ארוך, אז מקווה שלא תתיאשו בדרך.

בסוף הקיץ של שנת 1990, לקראת ראש השנה, נגמרה לי קצת לפני הזמן עבודת הקיץ הסטודנטיאלית. בספונטניות, תוך 3 ימים היינו על מטוס לפאריס, מצוידים בכרטיס חופשי-חדשי לרכבות בכל אירופה. כשקנינו את הכרטיס נאלצנו, בתור זקנים שעברו את גיל 26, להוסיף לכל כרטיס רכבות כזה 150$, שהיוו סכום לא מבוטל בטיול מאותגר תקציבית שכזה. היתרון, שאז טרם הבנו עד כמה גדול הוא עתיד להיות, היה שהכרטיס היה עבור מחלקה ראשונה.

בקיצור, טיילנו בדילוגים בין ערי אירופה השונות, מנצלים את רכבות הלילה לשינה – חוסכים כסף על מלונות וזמן טיול נטו. הולכים לישון בעיר אחת ומתעוררים באחרת.  עברנו בספרד (במדריר, גרנדה, קורדובה, אלחסיירס-בניסיון לעבור גם למרוקו, ברצלונה), בשוויץ (בז`נבה ליום בלבד), באיטליה (רומה, נאפולי והסביבה, ונציה, פירנצה) ומשם לגיחה ליום בווינה. משם תכננו לחזור לפאריס כי ערימת הכביסה גבהה, היינו צריכים בית וביתה של הדודה היה בסיס היציאה. גם ביקור של יום בתערוכת פריס למכוניות היה בתכנון.

כרגיל, כל היום הסתובבנו, כשהתוכנית הייתה לעלות על הרכבת לנסיעת לילה שמגיעה בבוקר לציריך, ומשם הלאה ישירות לפאריז. בערב, עלינו כמתוכנן על הרכבת מתוך תקווה למצוא תא ריק למדי, להשכיב את בכיסאות וללכת לישון עד הבוקר. אבל הרכבת הייתה מלאה למדי, וכל התאים היו מאוישים כמעט במלואם. אז נכנסנו לתא, התיישבנו בשקט. ונחנו. כעבור דקה נכנס לתא בחור שנראה די צעיר, שחרחר, עם שפם שחור ומתיישב מולנו. האישה עושה לי סימן קטן – הוא בטח משלנו. אין סימנים מזהים מובהקים אבל הוא בפירוש נראה מזרח תיכוני.

לא התכוונו לדבר (היינו די מסויגים מלהתחבר עם ישראלים בטיול), אבל לא עברו כמה דקות והתנהלה בינינו שיחה שוטפת. הבחור סיפר שבעברו למד תעשייה וניהול, אבל שינה תחום, ולאחר כמה שנות לימוד בתדמור הוא עובד כשף במוסד יהודי בציריך. עוד סיפר שנסע לווינה לקנות מתנות לאחיינים לקראת נסיעה לארץ, כי המחירים בווינה זולים בהרבה, ועוד מיני עניינים של שיחה, שקלחה בנעימות.

לא עבר זמן רב, והבחור הכריז שהוא רעב, ולמזלנו קרון האוכל ברכבת הוא מהונגריה אז המטבח טוב ובכלל כדאי. מכיוון שחיינו על תקציב שהספיק בקושי לסנדביצ`ים מפרודוקטים שנקנו בסופר, הודענו שאנחנו לא בעניין. הוא התעקש ממש, והכריז (בהתעקשות) שהוא מזמין אותנו. האמת, גם הרעב די הציק, ובסוף הלכנו על זה מתוך הבנה שלא נותנים לו לשלם עלינו, ומכסימום – נצא בנזק כספי (מתוך הבנה ותפיסה שהמסעדות האלה יקרות למדי). התיישבנו, הזמנו בצמצום, והבחור לידינו צוהל – מזמין יין, ועוד מנות לכולם, ודוחה כל ניסיון ריסון מצידנו, כי הרי הוא משלם..

האמת – האוכל היה נפלא, והתיישב טוב בבטן הריקה. גם היין שחרר את הלשון והאווירה הייתה כייפית. נגמרה הארוחה, וקמים, וחשבון לא מגיע. שאלתי אותו איפה משלמים, והסתבר שהוא כבר סגר חשבון. מחאות של מבוכה מצידנו לא עזרו, וגם כל ניסיון להעביר אליו כמה שטרות נדחה בתקיפות ובנימה של עלבון. טוב, יש דברים שלא נכון ממש לריב עליהם. לא נורא, וסה"כ נהנינו מאד. גם האווירה הייתה באמת כייפית, השיחה והצחוקים קלחו, ונוצרה כימיה חיובית ממש.

חזרנו לקרון, שוחחנו עוד על לימודים, ומשפחה, ועל לחיות בחו"ל, על הטיול המופרע שלנו ועוד מיני שיחות חביבות. השעה נעשתה מאוחרת, ואז הבחור מודיע, שלמעשה אין לו כרטיס למחלקה ראשונה, אז את הלילה הוא הולך להעביר בקרון אחר, אבל אם לא איכפת לנו, הוא ישאיר אצלנו את התיק הגדול שאין לו כוח לסחוב, זה שמכיל שוקולדים, צעצועים ומתנות לאחיינים..
הנהנו בהסכמה, אבל מייד כשהלך הסתכלנו במבטים ברורים אחד לשני – כנראה שכאן טמון העוקץ. טוב, אם שואלים אותנו של מי התיק אז הוא לא שלנו אלא של מישהו שעבר לקרון אחר וכנראה שכח..

בבוקר, הבחור חוזר בחיוך לקחת את התיק, מספר על הלילה שעבר בקרון צפוף קצת יותר. כשירדנו בציריך מהרכבת, מתכננים את המשך הנסיעה, הוא הזמין אותנו אליו הביתה. אחרי התרגיל עם התיק בלילה, די לא רצינו, והבהרנו שאנחנו בדרך להמשך. הוא התעקש ממש, ואמר שהוא גר ממש קרוב, ויהיה כיף לשתות קפה יחד. וזו גם הזדמנות שלנו לראות קצת את ציריך. הרגשנו שהבחור ממש נעלב ולא היינו בטוחים שמגיע לו, אז נסענו איתו הביתה (שוב, על חשבונו, כי בכלל לא היו לנו פרנקים שוויצריים, כי לא התכוונו בכלל לשהות שם).

הגענו, הוא העלה אותנו לקומה אחרונה של בית שנראה כמו משהו שיכול להיות מוסד יהודי, הכניס אותנו לבית, העמיד מים לקפה, ופתח את התיקים.
אתם בטח כבר מנחשים מה היה בהם, אבל אנחנו היינו מתוחים למדי. מתוך התיק הוא הוציא ערימות של צעצועים, שוקולדים ושאר מתנות לילדים. היינו קצת בהלם – הבחור כל הזמן דיבר אמת. הוא פתאום קלט את המבט שלנו, ואמר בהבנה "אוי, בטח חשדתם שזה מי יודע מה" וכמובן שלא הכחשנו.
אח"כ התגלגלה השיחה הלאה, נגעה במפתיע במקומות רגישים והיה מדהים.

המשכנו בטיול עם עיכוב קטן בדרך לפאריז. זכינו בהצצה קצרה בציריך, ואח"כ גם בלוצרן היפהפייה והמשכנו בטיול התזזיתי שלא בו ממוקד הסיפור.

מאז, ע` ואנחנו חברים. לא בקשר רצוף, אבל תמיד נהנים להיפגש ולשוחח. אחרי הטיול, כשהגיע לארץ לתת את המתנות התארחתי בבית הוריו במושב דתי, היינו אצלו בביקור לא קצר וזכינו לאירוח מכל הלב, הוא גם ביקר בביתנו לא פעם. בקיצור – התפתחה ידידות מעניינת ומיוחדת (למי שעד עכשיו לא הבין, אז זו עוד רשומה בסדרת "החברים שלי").

לפעמים, כשפתוחים מספיק, יש סיכוי לפגוש אנשים מעניינים וקשרים מיוחדים גם באמצע הדרך.