עצי בונסאי הננסיים

שלשום היינו בפארק הנטינגטון, נהנינו מאד וגם רצתי וסיפרתי לכם על היום הנפלא, תוך הצפתכם בשלל תמונות. חלק מפורסם למדי בגן מוקדש ליפן – העיצוב הכללי של המתחם, הצמחייה, תצוגה של משהו שדומה לבית יפני מסורתי ואיזור שלם שמוקדש לעצי הבונסאי הננסיים.

אין ספק שיש הרבה אסתטיקה בסגנון היפני המסורתי (זה ששווק למערב, ואליו אנו חשופים, כולל במתחם הזה). הוא מינימליסטי שזה מאד יפה ותואם את ההעדפה הסיגנונית שלי, שמשום מה לא באה לידי ביטוי בסגנון אותו אני כותב כאן. הוא מעודן.
גם לעצים הננסיים יש מעלות לא מבוטלות מהבחינה העיצובית, מעבר לצד הפרקטי של התאמתם למימדי הבתים המוגבלים שלהם. יש חן בלהחזיק משהו חי בבית. אנשי הפאנג-שואי בטח יוכלו להרחיב בנושא, אבל חיות מחמד (גם אם מתקשרות מעט כמו דג), וצמחים מרחיבים דעתו של אדם. והעצים הננסיים האלה, שחלקם בני מאות שנים, במטופחים בקפדנות יפנית בתוך מעין כלים המעוצבים כגינות, ולפעמים בנוף מיניאטורי שלם, בהחלט שיפים.

אבל, יש אבל. אני אוהב עצי ענק. עצי פרא מלאי חיות אדירים, כאלה שאני מתגמד לידם. עצים כאלה מעניקים לי חוויה רוחנית של הערכה של הטבע ותחושת כבוד ליכולת ההישרדות שלהם. לא סתם הקדשתי כבר לא מעט טיולים ארוכים כאן להתפעם מעצי הסקוויה אדירי המימדים, והקדשתי הרבה בייטים להנציח רשמיי מעצים יפים וגדולים.

וכשאני מתבונן באותם עצים ננסיים, שעוברים עינויים וקשירות בחוטי מתכת להגביל את צמיחתם ולהקשות עליהם להתפתח, אני חש אי נוחות. מזכירים לי קצת את אותן רגליים קשורות של עלמות סיניות נאוות שעוותו בדיוק לצורך אותו עניין – שיהיו קטנות ויפות. אני יודע שזה לא אותו דבר, ואני יודע שלעץ לא כואב, אבל לי קצת כואב בשבילו. לא בטוח שאצלי בבית הייתי מכניס מין עץ ננס שכזה, כי יש לי הרגשה שלא היה ממלא את הבית דווקא באנרגיות חיוביות. יותר מדי עצירות יש בתהליך.

אז כדי שתבינו יותר מה הניע אותי לכתוב את ההגיג הארוך הזה, שלל תמונות מהעצים הננסיים האסתטיים שהוצגו אחר כבוד בגנים היפים:

חורש מיניאטורי שלם

גינה סלעית מיניאטורית

נראה כמו קטע מיער אדירים

אחד קטן שנראה בשלכת (מי צריך ננס בשלכת?)

ומבט רחב יותר על התצוגה

וככה זה נראה כשחונקים אותם

ומבט על דגם מבנה יפני - יפה אבל מהודק וקר

טוב, יש עוד, רק שדי הגזמתי, אבל הם באמת יפים. ובכ"ז, התחושה קצת מעורבת.