החברים שלי – הפספוס עם פ`

חשבתי לכתוב על החברים שלי. על הקרובים אני מתקשה. אין פואנטה מיידית. בינתיים נסחף קצת עם זיכרונות. יש בזה היבט מעניין מבחינתי, אז מקווה שגם בשבילכם.

אי אפשר להגיד שפ` היא חברה שלי. אני לא בטוח כמה היא זוכרת אותי בכלל היום. אבל תחושת פספוס קטנה מנקרת לי שנים ביחס אליה, ומשום מה דווקא היא קפצה לי עכשיו לזיכרון.

בכיתה ז` של ביה"ס הריאלי, עברנו מהיסודי קבוצת תלמידים גדולה. אלינו הצטרפו קבוצה לא קטנה של תלמידים משני בתי ספר שמשתי שכונות מרוחקות. לכיתה שלי הגיעו כמה. מגוון בנים ובנות, אבל בלטה קבוצה של 4 בנות, חברות וקרובות (כך נראו). כמובן שבתהליכי ההיכרות בחנו בסקרנות טבעית את הרכש החדש, מנסים לעמוד על קנקנם של החדשים. נהנינו מהידיעה שארבע הבנות החדשות, נערות צעירות ונאות למדי, הגיעו דווקא לכיתה שלנו. פ` הייתה אחת מהן – נמרצת, נאה, מדברת לעניין. חמודה..

ביקרנו בבית שלה פעם בערב כיתה, רקדנו קצת בחיבוקים מגושמים של נערים נבוכים, וחוץ מזה לא קרה הרבה.

בכיתה ח` נכנסה יום אחד המחנכת והודיע של-פ` קרה משהו רע מאד, ובמפתיע האבא (שאת מראה פניו אני עדיין זוכר) נפטר באופן מפתיע, וכולנו מוזמנים לנסוע בזמננו החופשי לביקור תנחומים. אני הייתי נבוך מדי, ומהוסס מדי, וכמובן שהשבוע עבר. אח"כ אמנם הבעתי את תנחומי, אבל תחושה לא נוחה ליוותה אותי לא מעט זמן בהקשר אליה. כך עברה כיתה ט`, קשרים חברתיים אחרים נרקמו, ואיכשהו, לא מצאתי את המרץ והיוזמה לחמם את הקשר. דווקא די רציתי, אבל יותר מדי מעצורים היו לי במנגנון.

עברו שנים, למדנו יחד בבי"ס עד סוף התיכון אבל בכיתות מקבילות, המעגלים החברתיים שלנו היו שונים וההתרחקות הייתה טבעית. אח"כ צבא, ובכלל, נעלמנו אחד לשני מהאופק.

כמה שנים אח"כ, כבר השתחררתי מהצבא והתארגנתי ממושכות לתחילת לימודים בטכניון, ויום אחד, כשנסעתי ברכב, ראיתי אותה עומדת על סף הכביש בהמתנה לרמזור לחצות. ופתאום קלטתי כמה הייתה יפה. העור השחום קרן, השיער השחור החלק היה אסוף יפה והבליט את צווארה, יציבתה הזקופה הזכירה לי את גופה היפה. כמה רציתי להגיד לה באותו רגע כמה היא יפה בעיני, וכמה הצטערתי שלא ידעתי לפתח כלום ממה שרציתי שנים קודם, ואולי...

רק שלא יכולתי לעצור.

לא ראיתי אותה מאז, ואין לי מושג איפה היא היום. אבל בכ"ז, פ`, אם את פה, ואם את מזהה את עצמך ברשומה, אני מקווה שהעליתי לך חיוך קטן.