לחיות את המוות / ג`אנג שיאנליאנג

ספריית מעריב, 1991, מאנגלית - מיכל קירזנר אפלבוים

לא קל לי לכתוב את הסקירה. משהו במבנה של הספר לא מזמין אותי לכתוב ביקורת רגילה בסגנון: מה היה-איך כתוב-מה עשה לי. הוא קופץ בזמנים, טעון מאד מבחינה אנושית, מודע לכתיבה של עצמו באופן מלא לחלוטין כך שנקרא כאוטוביוגרפיה (למרות שאני לא בטוח שהיא כזו מבחינה עובדתית).

זהו ספרו השלישי של הסופר הזה שאני קורא, והוא מרגיש הכי בשל ומפוכח משלושתם.
הספר הראשון שלו שקראתי, עץ המשי, מכיל שלושה סיפורים, כשזה הנושא את שם הספר הוא הארוך והמשמעותי מכולם. בספר מתוארים מקרוב החיים האומללים של יושבי מחנות העבודה לחינוך מחדש בסין. הספר תמים למדי, לא מעז למתוח ביקורת על הממסד אלא רק נענע בפניו.

השני, חצי גבר הוא אישה, שוב על המחנות בהן בילה הסופר, אבל התחושה העוברת היא של גישה יותר קשה ופחות מנומסת כלפי עוולות השלטון.

הספר הנוכחי, מתייחס לשלטון הסיני, ולתרבות הסינית בביקורת בלתי מצונזרת בעליל (טוב, כמעט). הוא לא מתבייש להלעיג על העם, על הזילות בחיי אדם, על הטמטום השלטוני ועיוורון ההמונים, ועל כל הרעות החולות של המערכות בסין. והכול תוך תיאור חוויותיו המחרידות בתהליכי החינוך מחדש, אליו נשלח בעוון קשרים משפחתיים מפוקפקים או משהו מעין זה.

מוטיב בולט בספר הוא המוות – הסופר מתאר שלל אירועים בהם היה על סף המוות ואיכשהו ניצל. במיוחד מושם דגש על הינצלותו המוזרה מהוצאה להורג, שרירותית כשלעצמה. רק שאותו מוות נוכח, ההופך למעין מצב קיומי יומיומי, קונה לו מקום תודעתי שמשבש את כל חייו שבשנים מאוחרות יותר. הטראומה מעוותת את תמונת החיים שאחרי האירוע.

הספר בנוי כאוסף קטעים המתקַשרים יחד לשלל חוויות הסופר.  לא פשוט לקריאה אבל גם לא קשה לעקוב. כ"כ שונה בכל זמן, שאי אפשר להתבלבל.

לסיכום (בכ"ז, הרי אי אפשר בלי)

הספר קשה בתכנים, קשה בפיכחון המזעזע שלו, קשה לכל חובב התרבות הסינית. הוא מעלה סימני שאלה לא מעטים על מהותו של העם הזה.
בהחלט שווה ומומלץ לקריאה.